ריפוי בכתיבה. מחשבות ליקום.

שמתי לק אתמול. 

רציתי לשים שחור, אבל הוא נעלם ולא השאיר עקבות. 

אתה לא שם לב לדברים כאלה. 

אני זוכרת באחת הפעמים ניסיתי למשוך את תשומת לבך בשיעור. 

ישבתי ממש מולך. בשולחן הראשון. 

לבשתי אדום. 

מחשוף. 

ומצצתי סוכריה על מקל. 

אתה מסביר, מדבר, נואם, עונה על שאלות

ואני עושה מעשים מגונים בסוכריה תוך כדי שאני מסתכלת לך בעיניים. 

עשיתי את כל מה שידעתי. ואפילו קצת יותר. אפילו דברים שראיתי בסרטי קומדיה רומנטית גרועים. 

ולא שמת לב. 

אז גם אתמול לא שמת לב ללק. 

זה בסדר, אני לא נעלבת. הראתי לך. והגבת כפי המצופה, כמובן. 

אם אני לא באה אליך ואומרת לך דוגרי מה אני רוצה/צריכה/מראה לך משהו שאני רוצה שתגיב - אתה פשוט לא. שם. לב. 

גם אם הייתי שוכבת באמצע הכיתה ערומה, מאוננת וגונחת, לא היית שם לב וממשיך ללמד. 

איך הלק שלי?