ריפוי בכתיבה. מחשבות ליקום.

יש לי תקופות באתר. 

יש תקופה שאני 24/7 באתר, קוראת בלוגים, סופגת בצמאון ורעב את החוויות של משתמשי הכלוב, הפרופילים, התמונות עם טשטוש על הפנים או בלי הטשטוש, הג'יפים (גיפים?), הלינקים לסרטוני הפורנו האהובים על אותו.ה המשתמ.ת

ואני מקבלת המון פניות בכל ערוצי הכלוב.

אני לא עונה. 

נרשמתי לכלוב אי שם ב-2008 (נדמה לי) וראיתי כבר את כולם. 

כל האפשרויות של פניות. 

פרופילים ריקים, מפורטים, מסקרנים ומסקרנים פחות. 

שולטות, שולטים, נשלטים, עבדים, שפחות, זוגות מכל הצבעים, אחרים, מתחלפים וכל מה שבניהם. 

- פניות copy + paste "אישיות" ומפורטות.

- פניות לקוניות "היי"/"ערב טוב לךךךךךךך"/"מעוניינת?";

- פניות שמנסות לפתוח שיח בהתייחסות למשהו שכתבתי בפרופיל "באמת לא עונה? אפילו לא מילה?";

- פניות נורא רנדומליות שאמורות לגרום לי להתעניין ולענות חזרה.

אני קוראת בעיון את כל ההודעות. אני מאוד אוהבת לקרוא אותן.

אני זונת תשומי.

אבל אני לא עונה. 

כי יש לי את האחד. 

כי אני מלאה בחוויות התרגשויות ובזין ענק, קשה ויפה. 

כי כרגע בא לי רק לכתוב. בא לי לדמיין, לשתף, לתכנן ולבצע, לצלם ולהעלות, להזכר ולהרטיב מהזכרונות. 

בא לי להגיב בבלוגים של אחרים ולקרוא את החירמונים שלהם.

בא לי לקבל השראה. 

בא לי ללמוד את עצמי ואותו, להרחיב את הגבולות שלי ושלו ולהעשיר את הנסיון היחסית דל שלנו. 

אולי בעתיד אני אצא למסע סינון. אני והוא כבר דיבנו על זה - אהיה נחמד אם תהיה הלנו שפחה או עבד. 

אבל לא כרגע. 

כרגע מה שמעסיק לי את המוח זה האם אוכל לגרור אותו לחדר, להצמיד לדלת, לרדת לו ולגרות אותו ברגע שאכנס הביתה. 

לחרמן אותו באמצע היום ככה סתם. 

ואז לחכות. 

ולראות איך אחרי מספר מציצות הוא הופך לזנב שלי, הולך אחריי ורק נוגע בי ומחפש את תשומת הלב שלי, כל הערב. 

זונת התשומי שבי תיהיה בעננים. 

בא לי להתחרמן ממנו.

כבר שלוש שנים שאני במצב הזה. חרמנית ורוצה להיות חרמנית עוד יותר. 

שלוש שנים.

התמסרתי לזין שלו עוד לפני שראיתי אותו (את הזין).

התמכרתי לטעם שלו עוד לפני שטעמתי אותו (את הזין).

אוח, מתי היום הזה יגמר ואסע הביתה לתוך החיבוק עם הזיקפה המיידית?