אני זוכרת את הרגע שראיתי אותו בפעם הראשונה. ישבתי בכיתה, חיכיתי שיתחיל.
נכנסה איזו אעלק רכזת קורס, נערה אחרי צבא, שהתחילה לספר על הקורס ועל הביורוקרטיה.
ואז הוא נכנס.
המחשבה הראשונה שהיתה לי: "shit".
ואז "זה הולך להיות מעניין".
האעלק רכזת בדיוק אמרה "וואי וואי איזה מרצה קיבלתם".
הוא חייך בנבוכה.
ואמר "שלום לכולם".
הלב שלי פספס עוד פעימה.
הקול שלו, כמו שוקולד חם שלגימה אחת ממנו יכולה להעיר ולחמם את כולך. קול שחודר לתוך הגוף. כזה שלוחש לך משהו באוזן ומיד נעמדות לך השיערות בעורף.
לא, זאת לא היתה אהבה ממבט ראשון.
זאת היתה תשוקה ממבט ראשון.
לא היה שיעור אחד שלא חלמתי על השפתיים שלו על העור שלי.
יש לו הרגל, כשהוא מרוכז מאוד, הוא מלטף עם האצבע את השפתיים שלו. לעט. בלי לשים לב. כל כך חושני שכל פעם הייתי מהופנטת מהתנועה הזאת. הייתי מלווה עם המבט את תנועת האצבע על השפתיים ומדמיינת שזאת האצבע שלי. או הלשון שלי.
א ל ו ה י ם.
כמות הפעמים שהייתי מגיעה הביתה אחרי השיעור רטובה, רצה למקלחת ומאוננת - לא ניתנת לספירה.
שנה שלמה סבלתי.
באמת סבלתי.
כל כך רציתי לזיין אותו.
כשהיה יושב לידי ומסביר לי, לא הייתי מצליחה להתרכז. הדבר היחיד שעבר לי בראש ברגעים כאלה "רק שלא אגע בו בטעות רק שלא אגע בו בטעות רק שלא אגע בו בטעות"
הייתי בטוחה שאם אגע בו, אתפוצץ ברגע אחד.
חיכיתי שנה וחודשיים (!!) עד שיגמר הקורס בשביל לגשת אליו.
אחרי השיעור האחרון ביקשתי לדבר בשתי עיניים.
הלכנו למשרדים (שישי בצהריים, לא היה איש לא רק במשרדים, בכל הבניין).
היה מאוד מביך. כמעט ויתרתי וברחתי מרוב לחץ שהייתי בו.
אבל בסוף הרמתי עיניים ואמרתי לו, תוך כדי שאני מרגישה את הדם זורם לי לפנים, את הסומק צובע באדום בוהק את הלחיים שלי, "אתה מאוד מצא חן בעיניי. אני יכולה להזמין אותך לקפה?"
הוא חייך. חייך חיוך מופתע ממש. ענה לי משהו, כבר לא זוכרת מה, ברגע הזה הדבר היחיד ששמעתי זה את הדופק באוזניים, הדבר היחיד שראיתי זה את העיניים שלו מחייכות אליי.
שמעתי אותו שואל אותי האם אפשר לחבק אותי. הנהנתי עם הראש. קמנו מהכיסאות, עשיתי רבע צעד אליו, מבוהלת, לא מאמינה שזה באמת קורה.
הוא עטף אותי עם הידיים שלו והצמיד אותי אליו.
זאת היתה הפעם הראשונה שהרגשתי את חום הגוף שלו. הריחתי את הריח שלו. שמעתי את הלב שלו.
ואז הוא נישק אותי.
נשיקה קטנה, נשיקת דרך אגב, יותר הבטחה מאשר נשיקה אמיתית. ריחוף של השפתיים שלו על פני השפתיים שלי.
לקח לנו עוד חודשיים להפגש.
הוא היה בתקופה זוועתית בחייו.
מספר פעמים קבענו פגישה, אבל הוא ביטל ברגע האחרון.
הייתי סבלנית.
מאוד.
פשוט כתבתי לו מונולוגים.
סיפרתי לו על סרט שראיתי (סיפרתי זאת לא מילה טובה, ממש סקירה מקצועית).
על שיר ששמעתי.
על איך עבר עליי היום.
ממש חיזרתי אחריו.
אני זוכרת את בוקר יום שבת אחד, קמתי וראיתי הודעה ממנו, משהו בסגנון "את מדהימה, אבל אני לא פנוי רגשית".
אישה חכמה היתה אומרת לעצמה, די, תפסיקי זה כבר מאולץ, זה לא יקרה.
זה גם מה שאמרו לי אנשים בסביבבתי, שידעו על החירמון והתסכול המתמשך שלי.
אני כתבתי לו בתשובה "אני לא מוכנה לוותר".
ערב אחד שלחתי לו תמונה שלי, שוכבת במיטה ערומה, חשופה, מסתירה את הציצי עם היד, בלי פנים, רק שפתיים.
(דוגמית מהתמונה):
כעבור שבוע נפגשנו.
כמובן שהפגישה לא היתה פגישת קפה.
מאז התמונת חצי העירום ששלחתי לו, השיח שלנו השתנה. בשבוע הזה שעבר בין התמונה לבין הפגישה, הצלחנו לחרמן אחד את השניה לרמה שעשן יצא לנו מכל החורים.
אז כשהצלחנו לקבוע, כשנפגשנו, כשעלינו אליו לדירה, הלכנו מיד לחדר השינה.
ולא יצאנו ממנו למשך 5-6 שעות.
זוכרת איך ירדתי לו.
זוכרת איך הוא הצליף בי.
זוכרת איך הוא אמר לי "ועכשיו אני אזיין אותך קצת, טוב?" תוך כדי שאני שוכבת ערומה מתחתיו, רועדת מהתרגשות, רטובה, חרמנית, וחסרת אמונה במתרחש. מסתכלת עליו מלמטה, מקווה שאני לא חולמת, ואם כן, רק לא להתעורר בפתאומיות, רק לתת לזה להמשך.
זוכרת שלא הפסקי לרעוד כשהוא חדר אליי לראשונה.
זוכרת איך נצמדתי אליו, חיבקתי אותו עם כל כולי, רק שלא יגמר המגע, רק שלא יעזוב, רק שימשיך למלא את כל כולי, פעם אחר פעם.
זוכרת, איך אחרי שגמרנו, שכבנו מחובקים והוא סיפר לי כל מני דברים ואני לא הפסקתי לנשק אותו.
זוכרת שנדהמתי מכמה העור שלו הרגיש כמשי, לא הצלחתי לעצור את עצמי מלנשק כל מילימטר שאליו הצלחתי להגיע. צוור, לחי, כתף, שוב הצוור...
עברנו הרבה מאז. כל אחד בנפרד ושנינו ביחד.
אבל המשיכה בינינו לא פוחתת.
היא מתפתחת לצורות שונות, מביאה לנו טעמים חדשים וריגושים מרעננים.
אחרי כל ריב, אנחנו מצליחים להתפייס.
בנינו זוגיות על בסיס סקס ותשוקה, פשוט כי לא יכולנו שלא לגעת אחד בשניה.
הצלחנו לבנות בית ומשפחה.
ועכשיו כל השכנים שלנו שומעים אותנו גונחים בדואט מסונכרן.
oh, well
שיקנאו.
