אמניטה

אני מפחדת ממך והגוף שלי מגיב בעוצמה, הרגש שלי מתערער, האגו שלי נעלב והמוח שלי מסמן אותך כסכנה. 

סלח לי רגע, אני צריכה לשוב ולהיות אנושית, להעביר את התחושה הזו בגוף שלי, להסכים להעלב, לחשוב שאני לא שווה אותך ולהבין שאתה הוא לא אני. 

באותו הרגע, שנינו קיימים, בטוב וברע. ואין טוב ואין רע, רק הרגע הזה קיים. 

וברגע הזה, אני מסכימה לעצמי לפחד ואתה לא מסכים להביט, לא מוכן ולא מקבל. 

את רגעי הפחד שלך, אתה שומר לעצמך, מסווה אותם, מונע ממני אותך. 

ואז מאשים. 

את,

את פחדנית. 

ואני, 

אני יודעת, 

שכולנו פחדנים.

ולי בכלל יש שם אחר לזה, 

אני אנושית 

ואתה אנושי,

אני פגיעה 

ואתה פגיע, 

אני אגו 

ואתה אגו,

אני מסכימה

ואתה נמנע,

הלב שלי חשוף ומדמם, 

הלב שלך מתחבא ומפחד. 

הייתי שמחה לעין טובה, שאין בה טוב או רע, רק עכשיו, רק הרגע הזה. 

ואני לא חשופה ולא מאכילה בכפית בכתיבה שלי ועדיין, כולי ערום וערייה.