לפני שנה. יום שלישי, 5 בנובמבר 2024 בשעה 8:47
מאחורי כל ניק, תמונה, מילה, יש אדם, אדמה, חיים שלמים, מסע.
מאחורי כל התכתבות יש שמחה סמויה או גלויה, שאולי יש כאן התחלה חדשה.
שמחה על התחלה של היכרות פשוטה.
פגשתי גם כאלה שלא יודעים איך ומתי להרפות.
פגשתי את החוששים, שסימן הכי קטן של חוסר עניין מסלק אותם.
פגשתי בעצמי וגם באחרים, את הבקשה שיראו אותי.
שמעתי מנשלטים, שולטים וכל מה שבניהם, את האכזבה.
שמעתי גם: "בואי נהיה חברים". לחלק הסכמתי ולחלק לא. וגיליתי אנשים מדהימים! והפסדתי אנשים מדהימים! וחלק הם פשוט לא ה cup of tea שלי או אני שלהם.
שמעתי גם את המשפט: "אל תקחי את האתר הזה כל כך קשה".
אני מזמינה אתכם לכתוב כאן, מי מכם נחשף/שוחח עם אדם אחר ולא אכפת לו שעושים גוסטינג? ונמקו!
באתי לפה (לעולם, לא לאתר) להיות עירומה, חשופה, נקייה עם ולמרות כל הלכלוך שיש עליי.
גם אני לא חפה מפשע ונעלמתי.
ולקחתי לי למשימה, לחזור ולסגור את השיחה ככל שאוכל.
לפני הכל, בני אדם.
זה מרגיש לי כל כך עלוב לכתוב את זה. ובכל זאת, אני בוחרת לכתוב.
מישהו אמר לי: "אני לא מבין מה את עושה באתר הזה ושלא תביני אותי לא נכון, ממש לא ממקום שחצני".
הבנתי את הנאמר טוב מאוד!
כי הסטיגמה, שכולם הגיעו מתוך טראומות ומקומות פצועים, עולה על כל דימיון.
מי הפתי הצעיר שחושב שמגיעים לנקודה בחיים מבלי להיות פצוע? להישבר? להישרט?.
נכון, אפשר לתקן, לטפל, ללמוד להתנהל עם השריטות, הפגיעות.
אותו אחד, אל מצחיק שכמותו, חסר ביצים או אינטלגציה רגשית, לדעתי גם שקרן (הרגשתי בת 17 לכמה שעות בזכותו), היה כל כך פגיע במפגש איתו.
אתם מבינים כמה בני אדם הם יצורים שבירים?
וכמה אנחנו שמים את עצמנו אל מול היררכיה בכל מפגש בחיינו.
אני עומדת בסטנדרטים שהצבתי לעצמי אל מולי. לא אל מול שום אדם אחר. תקראו את זה שוב.
עצם האמירה ששמה אדם מורם מעם, דוחה אותי!
נעלמתי וחסמתי. נעלמתי, חסמתי וחזרתי לכתוב: "זה גדול עליי, יותר מדיי עבורי, תודה וסליחה".
וגם: "תשמור על עצמך ולך לעזזל".
וגם: "אני עוברת עם עצמי משהו, לא מתאימה לי תקשורת עכשיו".
הכרחתי את עצמי לשים את ידי תחתונה.
אין סיכום.
שלכם,
אמניטה.
