לפני שדפקתי בדלת היה לי אותו פרפור מוכר. התרגשות מהולה בפחד. הוא בן הזוג שלי אבל כבר תקופה אני מרגישה מחנק כשאני מחנה את האוטו ועולה אליו לדירה.
הוא פותח את הדלת ונועץ בי מבט רעב. מתרגשת אבל משהו בי מתכווץ. כואבת לי הבטן.
"תחכי לי בחדר".
חיכיתי לו על המיטה. בחדר דלקו הנרות. התמונה מעל המיטה, של הדמות המצוירת הורודה נאנקת ואחוזה בידי הגבר הכחולות, הפיצה הילה של מיניות שמחכה להתפרץ תכף.
הוא נכנס לחדר והלב פעם מהתרגשות.
"על הקיר", ציווה.
נעמדתי ועשיתי כמצוותו.
בלי הכנה האיבר נשלף והוחדר אליי. המקצב המטורף שלא נתן לנשום לרגע החל.
הושלכתי למיטה והוא הגיע מאחור. אף דקה לנשום, המחשבות מסתחררות.
הוא ניסה שוב לחדור לחור הלא נכון, תיקנתי אותו.
כשהסתובבנו זה מול זה לחש לי באוזן- "את יודעת שאת x אני מזיין בתחת חזק והיא בוכה וצועקת".
אני מרגישה שאני לא מצליחה לנשום, הדמעות מבצבצות. "אמרתי לך לא לדבר על אחרות". הוא צוחק ואני כבר לא מצליחה להחזיק את עצמי.
"תפסיק". אני מרגישה שאני חייבת לנשום, הוא מעליי ואני לא מסוגלת כרגע להכיל כלום.
אין תגובה. אני מתחילה לדחוף אותו עם ידיי.
"אני אוהב שאת מתנגדת ועוד יותר שאת בוכה".
"תפסיק אני לא רוצה!!!"
שוב צחוק.
"תהיי בשקט ותתני לי לגמור, אם תתנגדי זה ייקח יותר זמן".
אני נאבקת והדמעות פורצות.
הוא כועס באיזשהו שלב שאני מנסה לבעוט ואני מקבלת 2 אגרופים לצלעות, אחד מכל צד.
כשזה נגמר אני הודפת אותו מעליי ורצה למקלחת.
