סיפורים סיורים וטיולים מהחיים

היא כל הזמן מחייכת אלי, מן התמונה התלויה מעל המחשב במשרדי שלי, שרלה, פקידת המבצעים של המתנדבים, עיניה השחורות צוחקות ממש אל תוך עיני כאשר אני מביט בתמונה, מבעד למשקפיה הסגלגלים . יש לה סיבה טובה לחייך במלוא הפה, הרי אני ניצב לידה, ומחבק אותה אני מחייך, אבל בעוד שחיוכה מלא וחושף את שיניה הצחורות שמסגרת אדומה של שפתיה מלאות הליפסטיק מקיפות אותן, הרי שחיוכי נבלע בשפתי ומבטי רציני, כיאה לאיש ביטחון קשוח. קשוח? איך שאני צוחק על עצמי, היא קשוחה ממני, אני סתם רכיכה, לעומתה.
אמש גיליתי זאת, בעצם אמש שנינו למדנו משהו זה על זו, לשמחתנו. שנים רבות אני עובד מולה, מול שרלה, תמיד דיבורה שקט וצחוקה מתגלגל, גם בשעות הקשות, גם כאשר יש צרות בביתה שלה, מעולם לא ראיתיה זועפת, תמיד מחייכת, תמיד דואגת לאנשים המתרוצצים בשטח. פעמים רבות בעת מעשה שובבות אני מחבק לפעמים מנשק ברכות את לחיה, מעולם לא עלה בדעתי כי האשה רכת הקול שעמה אני מחליף הלצות כמעט מדי יום, גם קשוחה היא, כשצריך. עד אמש, כאשר הוזעקתי לישיבת חירום. תמיד כאשר יש ישיבות שכאלה, שרלה אתנו, הגם שתפקידה אינו מחייב אותה לעזוב את ביתה, היא דורשת זאת מעצמה. "אם לא אני, אז מי ידאג שיהיה לכם קפה ועוגיות ועזרים שונים?, גדליה המפקד?, תשכח מזה!!", הייתה מסבירה לי כל פעם מחדש כשאני שואל אותה לשם
מה עזבה את ביתה ובאה אלינו.
"שלום שרלה שלנו", קידמתי את פניה וכהרגלי בקודש, כל פעם שאני פוגש אותה, אחזתי בידה, הרכנתי ראשי ונשקתי לגב כף ידה, לקול מחיאות הכפיים של הצופים
במחזה הזה.
שרלה הסמיקה, אוהו, איך שהיא הסמיקה, זו פעם ראשונה שאני נוהג כך לפני אחרים, "בתור עונש אתה נשאר לעזור לי לסדר אחר הישיבה!!", הודיעה לי בקול שאינו משתמע לשתי פנים. תמיד בגמר הישיבות היינו בורחים ושרלה נשארת לסדר אחרינו. כך בעצם החל הערב אשר הוביל אל הלילה המיוחד שלנו.הישיבה התארכה, נושאים רבים עלו בה, עקב המצב הביטחוני המדרדר ולקראת
חצות מצאתי עצמי עוזר לשרלה לסדר את אולם הישיבות ולסחוב את הכבודה שנשארה
אל משרד בסיס המתנדבים הסמוך.
"אני מצטער שגרמתי לך אי נעימות לפני כולם", התנצלתי בפניה, "ממש מגיע לי עונש, אם את רוצה את יכולה לתת לי פליק בטוסיק", המשכתי בשפה קלילה שאינה מחייבת דבר.
בתחילה היה זה קול צחוקה המתגלגל, תשובה להתנצלותי, אחר כך, אחר שהושם כל דבר במקומו, נפנתה אלי, פניה זוהרות, שפתיה מחייכות וקולה מפתה משהו, "יש לי מקום מצוין שבו אוכל להפליק לך בישבן, בוא.
כשאני סקרן מצד אחד וכולי פליאה מצד שני על דבריה, נגררתי אחריה. לתמהוני הוליכה אותי אל המקלט המשמש מפקדת משק לשעת חירום של המרחב. שתי דלתות לו למקלט, אחת עליונה ואחת תחתונה, ושרלה יש לה מפתחות לכל הדלתות. את שתיהן סגרה ונעלה אחרינו, "עכשיו אף אחד לא יראה ולא ישמע אותנו", פסקה מיד אחר שנעלה את הדלת התחתונה ובעודה מדברת, פתחה דלת אל חדר נוסף.
"וואו, אתם ממש יודעים להסתדר", קראתי נפעם. הם ארגנו לעצמם היטב את המקלט הזה, אנשי המשק לשעת חירום, בחדר השני הייתה ספה רחבה שהתברר לי כי היא נפתחת למיטה גדולה, מקרר עם שתייה ומיני
תקרובת יבשה, מייחם גדול וקפה ותה וסוכר, בכלל, כל מה שצריך ורוצים במזווה הבית
שרלה עמדה מאחורי בעודי סוקר את המקום, לא ייחסתי בתחילה משמעות לכך שמשכה בשתי ידיה את ידי לאחור, עד שלפתע הרגשתי כי רצועת הפלסטיק הקשיח של האזיקונים עמם אנו יוצאים למשמרת, על כל צרה שלא תבוא, אוזקת את ידי.
"שרלה???, מה זה??", הסתובבתי אליה נדהם ומשועשע גם יחד. היא חייכה אלי בעת שללא כל אזהרה פרמה כפתורי חולצתי וקיפלה אותה בין זרועות ידיי האזוקות וללא אומר המשיכה ופתחה מכנסיי והפשילה אותם עם תחתוני למטה.לפתע עמדתי לפניה ערום ואזוק.
"תכף תקבל את עונשך", המשיכה בקולה הרך, נפנתה ממני אל אחד הארגזים ושבה
אלי עם שוט, שוט בעל תשע זנבות. ואז הבנתי לפתע כי שרלה הרכה החייכנית היא גם אחרת.
חייכתי אליה, אל עיניה המביטות לעיני ואחר כך מבטן נודד מטה, אל מפשעתי. זמן מה עמדנו כך, שותקים, שנינו מסגירים בנשימותינו הנמרצות את הסער המפכה בתוכנו. בניגוד למקובל במצב שכזה, לא חיכיתי למוצא פיה אלא לקחתי
יוזמה, הסתובבתי בגבי אליה וכופפתי עצמי, מרים ידי ככל שאוכל על גבי,
ישבני נפער לעיניה, "הנה אני מוכן לשאת בעונשי, גבירתי", קולי רעד במקצת, מסגיר את התרגשותי.
שריקת השוט לא איחרה לבוא, השוט ניתח על ישבני פעם אחר פעם, כל הצלפה חזקה מקודמתה, הבנתי כי היא בוחנת את גבול הסבל שלי. "די", קראתי לבסוף, אחר אין ספור הצלפות שוט שהפכו בלתי נסבלות, ישבני
כולו בער, שני פלחיו ואף העמק שביניהם שמדי פעם היה אחד מן הזנבות חודר לתוכו ומשאיר בו את רישומו.
"השאר כך ואל תזוז", פקדה עלי בקול מצווה, קשה, אחר לגמרי מזה שאני מכיר. שמעתי אותה פותחת את המקרר ונוטלת ממנו דבר מה, כעבור שניות ספורות החלה
מחליקה קוביית קרח קרה עור ישבני הבוער, מחליקה על העור המגורה, בשתי אצבעות פוערת את תוכו של הישבן, קוביית הקרח נודדת בתוך החריץ, מתעכבת לטלטול או שניים בנקב הטבעת ונודדת הלאה אל שק אשכיי. אברי נמתח הזדקף עד כדי כאב, מלמול של עונג פרץ ממני כאשר רפרפה קוביית
הקרח על וריד הפועם של זכרותי, מלמול שהפך לאנקה חזקה כאשר כף ידה הקרה, זו שהחזיקה בקוביית הקרח, עטפה את אברי, מחליקה עליו לכל אורכו, לאחר מכן חפנה אברי בכף ידה השניה, החמה ללטף עמה את האיבר.כך עמדה מאחורי ושיחקה בי, פעם כף ידה הקרה עוטפת אברי וכף ידה החמה
חופנת אשכי ומיד היא מחליפה ביניהן, כף ידה החמה מלטפת אברי המגורה וכף ידה הקרה מערבלת אשכי.
"את עושה את זה כל כך טוב", גרגרתי מיוחם ומצחקק. בתגובה לחצה על אשכי ובבסיס אברי אשר החל צונח, "שלא תעיז לחשוב לגמור",נזפה בי כשהיא מתרחקת ממני. הבטתי אחריה, ראיתי כי עטפה כף ידה בכפפת גומי, מאלו המחולקות לצוות
פינוי נפגעים. אצבעה עטופת הכפפה, משומנת בחומר שמנוני, החלה אל תוך אחורי
בתנועות מעגליות, הרפיתי את שרירי ישבני ככל שיכולתי.
"נו, גיבור אמיץ שלי, מי מזיין את מי?", קולה המלגלג נלחש אל תוך אוזני,
בעת שצירפה עוד אצבע אל חברתה שבתוך הישבן. שתקתי, לא אמרתי דבר, התמכרתי לרגע, לתחושה המיוחדת, אברי שב והזדקף בגאון
"אני רואה שמישהו נהנה שמזיינים אותו בתחת", צחקה לפתע.
"שלא תזוז, הבט לרצפה בלבד", פקדה בעת שאצבעותיה יצאו ממעמקי ישבני. עצמתי עיני, שואל עצמי מה עוד מחכה לי. הרשרוש שבה ממנה לא התיר כל מקום לספק, בגדיה נשרו מעליה. אצבעה עטוית הכפפה שבה ללטף בישבני, מורחת משחה
בתוכה, משחה קרה, נעימה. משהו החל נכנס אל חור ישבני הפעור ומלא המשחה. לא התאפקתי ונתתי מבט
הצידה, אל המקום בו ניצבת מראה גדולה, התרגשותי גאתה כאשר ראיתי במראה את
שרלה, ערומה כולה, ניצבת מאחורי, דילדו כפול נעוץ בתוך ערוותה והיא בתנועת
אגן איטית חדירה אותו אל תוכי, עד שמפשעתה החמה נשקה לפלחי עכוזי.
רק שניה אחת נשארה כך כל הדילדו בתוכי ומיד החלה מסיגה אגנה לאחור עד
שכמעט ויצא ממני והיא שבה ומחדירה עצמה לתוכי.
תחושת סיפוק גדולה אחזה בי עת ראיתי במראה כיצד אגנה מרקד מול ישבני
בתנועות קצובות, קדימה אחורה, קדימה ואחורה, כל פעם שהיא חודרת לתוכי,
מפשעתה נושקת לעכוזי ומיד נסוגה לאחור, ידיה לטפו נשענו על גבי, ראשה עצום
"וואו, וואו", שאגה לפתע, מפשעתה מתחככת בכח בעכוזי, והיא רועדת את
פורקנה נופלת עלי. היה עלי להתאמץ כדי שלא ניפול שנינו על הרצפה.
"זה הי טוב, זה היה טוב, משאיר טעם לעוד", מלמלה אחר שיצאה ממני נותנת
הקלה לגבי הדואב.
"אני מוכן ומזומן להמשיך ולענגך, שרלה", הזדקפתי וסובבתי עצמי אליה,
זכרותי קורצת לה את תשוקתה שלה.