בשיחה בין עובד למנהל השבוע, העובד אמר פתאום:
"אבל הבטחת."
ראיתי את חוסר הנוחות בחדר.
המנהל ידע שהוא צודק. הוא נתן מילה ולא עמד בה.
אחרי כמה רגעים הוא ענה:
"אתה צודק. כנראה שכל כך פחדתי שתעזוב, שהעדפתי למשוך ולנסות לשמר אותך."
השיחה המשיכה, העובד נשאר, ובסופה הוא לחץ לי את היד ואמר:
"תודה לך שאת תמיד מקיימת והוגנת."
המשפט הזה הלך איתי כל היום.
מהעבודה לחיים האישיים.
בנסיעה של כמעט שלוש שעות הביתה חשבתי על כל אותן הבטחות שניתנו לאורך השנים ולא קוימו. לא מתוך רוע, לא מתוך זלזול, אלא לא פעם דווקא מתוך פחד.
פחד לאבד.
פחד לאכזב.
פחד להתמודד עם תשובה שלא בטוח שהצד השני ירצה לשמוע.
לפני כמה חודשים, במהלך נסיעת עבודה להודו, שאלתי את אחד השומרים במלון על תנועת הראש שכל כך מזוהה עם התרבות ההודית. שאלתי אותו למה לפעמים קשה להבין אם התשובה היא כן או לא.
הוא חייך ואמר:
"אנחנו לא מאמינים בקונפליקט. אם אני אומר כן, מישהו עלול להתאכזב. אם אני אומר לא, מישהו אחר עלול להיפגע. אז לפעמים עדיף להישאר באמצע."
המחשבה הזה נשארה איתי.
פתאום חשבתי כמה פעמים בחיים אנשים מעדיפים להשאיר דברים באוויר.
כמה פעמים מבטיחים משהו כדי לקנות עוד זמן.
כמה פעמים אומרים את הדבר הנכון לרגע הזה, במקום את הדבר הנכון באמת.
ואני לא שופטת את זה.
אני אפילו מבינה את זה.
כי כולנו היינו שם לפעמים.
אבל עם השנים למדתי שאני מעדיפה אמת שקצת מכווצת את הלב, על פני הבטחה שמרגיעה לרגע ומכאיבה אחר כך.
אני מעדיפה "לא" ברור על פני "אולי" שנמשך חודשים.
ומעדיפה מילה קטנה שאפשר לעמוד מאחוריה, על פני הבטחה גדולה שאין לה רגליים.
כי בסוף, אכזבה היא חלק מהחיים.
אבל אמון... אמון נבנה ונשבר סביב הדברים הקטנים.
סביב המילים שאנחנו בוחרים להגיד.
והיכולת שלנו לעמוד מאחוריהן. ❤️