אני לא שונאת גברים
אני פשוט איבדתי אמון באנשים ככלל
יותר קל לי מגע של אישה כחברה מאשר מגע של גבר
אבל יש נחמה אחרת שאני מוצאת במגע גברי שאני לא מוצאת במגע נשי
התחושה של הגודל והחוזק, נשים הן רכות וחזקות להפליא.
כשחברה מחבקת אני מרגישה עטופה ומחוממת
שיש מי שחולק את הכאב
אבל אני לא יכולה להרביץ לחברה
אני לא יכולה להלום בה את הצער הזה
היא לא יכולה להכיל את המשחזות הקטנות
שיוצאות ממני כשאני נוזלת בטיפטופים ארסיים
של חומצה שממיסה את העצמות שלי.
חיבוק של גבר
של חבר טוב
נותן לי לנעוץ בו את כל המשחזות המשוננות שלי
כמו יתדים על קיר טיפוס
ולחבק אותי בתוך כל החום הפצוע הזה.
עם כאב משותף ונפרד.
ואז כמו גבר לחבוש את הפצעים
מבלי לנבור ולפתוח אותם
גברים יודעים לשתוק
ולשקף את הכאב בצורה אחרת
אישה נותנת לי לבכות מבלי לחוש אשמה.
להיות הכי רכה שאפשר ביחד איתה ולדעת שהיא מבינה.
אני מתחילה לתת מבטחי באנשים
מעטים אבל קיימים
וכל אחד מחבק אותי אחרת
גם כשאסור לגעת
אנחנו מוצאים דרך
לפני 18 שנים. 23 בפברואר 2006 בשעה 9:37