|
|
|
דקיקות
שקיפות
של עור
ערוצים אדומים כחולים
צלובים בי
קשורים
נחשיות מתחת פועמת
במקצבים כפולים
תפירה מוקפדת צפופה עדינה
אזמל לוהט
פורם
שורף חותך
תפרים דקיקים בי
גומי חרוך באויר
שרטוט אדום ניגר
צולב אותי
נקשר פורק
חמים
כאב זולג רותח בפעימות קצובות
כפולות
אדום כחול
כהים
קהה
הצטברות בעיקול ציפורן
ציפורנים
וטיפטוף מושהה של התהוות ומאבק מול כוח
שובל מנוקד
מקווקוו
מותיקה עכבות
מותירה עקב
אין לאן לברוח.
אתמול היה קשה מידי
חורך את העצמות.
התרוקנות איטית
כיבוי אורות וחושך
החזרתי את ליטרת הבשר
תפורה היטב בחוטי בישול
444 עפעפיים מורדים
תריסות נסגרת
אבן שטוחה שרוצה להחליק בערום
על משטח מים עכור
צוללת פנימה באבחה אחת
מרפלת את המים
מוזיאון פתוח בשכונת יושן
ספירלה לבנה ומדרגות
תצוגות הצגות
אסור לגעת
מותר לחרוט
לובן שנמרח בשחוריות
מטווה כריות יד ואצבע
חמש
כשהמעלית נסגרת יש חרך
והוא שם
חולצה צהובה עם כתובת
שיער חלק מאורך חום כהה
עציות שכזו
וחיוך קטן ותמים
הוא לא זז
הוא לא רואה אותי
מסתכל ביצירה חשופה
מדממת
וצוחק מול אחר
שתולה במקום עיניים מתגלגלות במורד אליו
רעידות מפילות מטה
דרך עליה של חרך פתוח
של מעלית
זיעה חמה
דביקה
רטובה
ערה.
לתוקף שלי יש חיים.
יש חיוך.
ותום.
עומס של אשמה
של בושה.
יתדות של נברנים
כיביתי את האור.
דיברנו בלילה
תמיד בלילה
כשהחושך מגן קצת
כשהשיער סתור ומחביא את הפנים
בבלילה של שמיכות.
דיברנו, על האשמה שלי.
דיברנו בשקט
אתה שואל ואני עונה לקונית
ובהתפרצויות של הסברים.
הורדת אותי לקור
לרצפה הריקה
נטולת מכנסיים
תחתונים מתוחים סביב ברכיים פרודות
התכופפות קדימה
נותן לי להניח ראש
יודע מראש שאצטרך את התמיכה הגופנית
את ההחזקה הקשה בנקודות משטחות של הגוף
מסך כהה של חושך ותלתלים מסתיר את עיני
לא נותן לי לראות החוצה
רק פנימה כל הזמן
אין לאן לברוח
ובכל זאת מנסה.
אשמה.
(אני עדיין לא מסוגלת להודות בזה)
אתה שואל
ואני עונה סיפורים רעים
מה קורה בסיפורים הרעים
אתה חוזר ושואל
הטון נהיה תקיף יותר ויותר
מחלץ את האמת ממני
כל האשמה שלי מוטלת מסביבי
בי מוטלת כל האשמה.
בסוף מצליחה להשניק החוצה.
תוקפים.
וזה נמשך אני יודעת את האמת
אתה יודע את האמת
אבל המילה הזו
תקוע בי
הכל נרדפות שלה
אותה אסור לומר
אם אומר אותה
לא יוותר בי כלום פרט לכלבה מושפלת
אשאר מאומה.
נראה את הריק הגדול שיש בי
מאחורי הכל
זו אני, ערומה, מזוהמת, תועבה.
שיחטפו אותך
שיקחו אותך
יזרקו אותך על הריצפה
יעבירו אותך מיד ליד וישתמשו בך
עד שלא יהיה לך כוח לכלום
יזרקו אותך על הרצפה מלאה בטינופות
רטובה מעצמך ומהם
מלוכלכת
הם ידחפו לך דברים לכוס
ולתחת
הם ישתמשו בך ולא יראו אותך.
וזה מרטיב אותך, נכון כלבה מטונפת וחרמנית?
כן. קטן ושקט וקרוע ממני. כן.
איך קוראים לזה כלבה?
מה מגרה אותך?
אשמה כל כך אשמה. הדמעות היבשות יוצאות
גוף מכווץ
לאט לאט אתה מרים אותי
מלביש אותי
מכניס אותי חזרה אל השמיכות
ואז הדמעות יוצאות
משנקות דרכן החוצה בצריבה
מרעידה גופות
גאה בי אתה אומר
שמח בי.
מערבולות מהירות
וטיפות של צבע שמטפטף
נזלג פנימה ונעלם במהירות
רעש מכונות
ועשן סמיך
וכל מה שנותר להריח
הוא מהירות בילתי מתפשרת
ומעלימה.
כואב לי.
אני שורטת
אני נושכת
אני הכי פוצעת בעולם עכשיו
אז למה כולם רוצים לחבק?
באים ומחבקים
מחניקים אותי עם החיבוקים
אני יודעת הייתי בצד השני
רואה אותי דרך המראה ההפוכה שם בפינת
רחובות אני ומי שהייתי.
והשלט כמו שבשבה מסתובב לא יודע מי הייתי ולאן אני
ילדות ונדנד
כמו גור עם ציפורניים רכות שיניי חלב וכלבת
בגשם
לא תרים ותחבק?
בלי חימום לשבת בביסוס השלולית
עד שהשרצים יוציאו זנב וראש ונשחק.
ילדה מלוכלכת
לא תחבק?
לפעמים חיבוקים זו מעמסה
זה לקחת נחמה וחום ורצון טוב
כשאין לך מה לעשות איתו
אין מקום להניח אותו
ואתה סוחב אותו ביחד עם הרצון
כן הרצון לפצוע
לכרסם את העור המת סביב הציפורניים
ולסחוט לימון רייחני על האש.
להבות האתר.
פינצטה וא-קיפוד
פלייר ותותבות
מחט וחיבורים
כחול כהה צמיגי
נוזל מהחורים המתוקנים
צבע טרי.
לא לגעת.
לפעמים זה מרגיש כאילו אני נגמרת
כאילו אני רק מעטפת משופשפת
מוכרת ונוחה
למפלצת שרוקעת בי
מפלצת חסרת שיניים
שמנסרת באיטיות טרמיטית
את התוכן, את התוך
מעכלת במהירות כל פיסה
מותירה אותי דקה
מתנפחת לעצמה
בעוצמה שמפוקקת את התפרים שלי
בינתיים זה מרגיש כמו נבלה ועדת נשרים
חסרי עוזניה
הכי נוח לי לפעמים זה למטה
על הרצפה
לשבת בפינה להרגיש את הגוף שוקע לקושי הזה
הישר
תחושת נחמה עמוקה מגיעה
כשאני יושבת על הריצפה
חובקת את רגלה של אמא
כמו כשהייתי קטנה
את היד שלה יורדת על ראשי
בליטוף מתמשך תוך עיסוקים שונים
חוזרת להיות קטנה ונאהבת
שקטה
בזמן האחרון השינה שלי נטרפת בידי
שיניים מושחזות נוצצות בעכירות אדמומית ורירית
לנעוץ עמוק למשוך לבצוע חתיכת בשר מוגלתית
ריח עז וחזק שממלא את הנחיר בסמיכות כהה
שנמצקת פנימה.
עד שהקבס יגיע
עד שהכאב יעלף יאלף יעלם יאלם.
עד.
זה הרבה מעבר לכאב
זה להב כידון שמבתר
את הדרך פנימה אל מעיין לבן
צמיגי ומריר
מחמיץ את הכאבים
לבשלות
לריקבון
מפרישה אותך החוצה
פולטת אותך החוצה
קרבי
מגולגלים חזרה פנימה
תופרת חזרה הכל
בטן תפוחה ומבולגנת
יותר מתשעה חודשים וסופרת
יכול היה להיות..
היה יום ארוך
עצוב
מרגישה מרוקנת
כמו בלון שמתנפח באויר חם
ומוציא אותו בנשיפה מהירה מידי
נותר רפוי ומצומק
אני צריכה חיבוק וליטופים חתוליים
שלא דורשים ממני מאום
רק להיות
אבל אין מישהו שיחבק
אין מישהו שיכול ומוכן לגעת בי כרגע
כמו חתול רטוב
שלא רוצים לגעת בפרווה.
שמיכה ועוד אחת
וחלון פתוח לקור הזה
שאוכל לנשום
וגומחה של חום גוף עצמי
קטנה קטנה קטנה
קטנה
לשקוע לשינה
ולהעלם.
יש בי תחושות רוחשות
נחשיות מתפתלות וקושרות
בכריכה לבנה ודקה
שאי אפשר לראות או להפריד
תחושות מנוגדות מחשבות סותרות
הרגשה שנמתחת לכל כיוון אפשרי
ואני מנסה להבין מה נכון ומה לא.
ומאיפה בכלל מגיעה ההרגשה שיש נכון ולא נכון.
כי הכל כל כך מנוגד וכה משלים.
לפעמים זה מרגיש כאילו מעמידים אותי מול ראי
ראי החברה שלנו שמשקף רק את מה שמותר להראות.
ואני לא מוצאת את עצמי.
כי מה שאני מרגישה הוא מעבר למה שמותר לי
לפי הקונצנזוס החברתי הזה
כאן רואים רק אשמה.
זה הכל עניין של הרגשה, בכלל לא של הבנה.
היום אני כועסת על מה שהחברה מראה לי
מראה לנו.
למשל בסרטים וסיפורים מתקיימת מן דמות דו מימדית
של איך "קורבן" אונס מתנהג.
סוג של שבלונה שאינה מסוגלת אך מתימרת להכיל את זה.
ההתמודדות נעשית באפלה בצד
משהו שצריך להחביא
כביסה מטונפת על חוט מחליד במרתף של הבית
שבמקום להתנקות רק מגדלת עובש
כי איך?
איך אפשר לנקות משהו אם לא רואים את הליכלוך.
אבל מרגישים אותו, זה שלא רואים לא אומר שנקיים.
זה רק רוחש ומקבל חיים משל עצמו בחושך הזה
אז שמתי לי ספוט שיאיר
שיסנוור אותי עד עיוורון
אבל שיתן לי לנקות באמת
אני רוצה להיות נקיה
אני רוצה להרגיש נקיה
ושלמה,
לא מלאה בפגמים של צלליות החושך
כתבתי יותר מידי
יותר מידי שוצף ושוקץ בי
תודה לך.
אתה עוזר לי קצת לחדד את האור.
