נגיעות של אונס

דיברנו בלילה
תמיד בלילה
כשהחושך מגן קצת
כשהשיער סתור ומחביא את הפנים
בבלילה של שמיכות.
דיברנו, על האשמה שלי.

דיברנו בשקט
אתה שואל ואני עונה לקונית
ובהתפרצויות של הסברים.

הורדת אותי לקור
לרצפה הריקה
נטולת מכנסיים
תחתונים מתוחים סביב ברכיים פרודות
התכופפות קדימה
נותן לי להניח ראש
יודע מראש שאצטרך את התמיכה הגופנית
את ההחזקה הקשה בנקודות משטחות של הגוף

מסך כהה של חושך ותלתלים מסתיר את עיני
לא נותן לי לראות החוצה
רק פנימה כל הזמן
אין לאן לברוח
ובכל זאת מנסה.

אשמה.

(אני עדיין לא מסוגלת להודות בזה)

אתה שואל
ואני עונה סיפורים רעים
מה קורה בסיפורים הרעים
אתה חוזר ושואל
הטון נהיה תקיף יותר ויותר
מחלץ את האמת ממני
כל האשמה שלי מוטלת מסביבי
בי מוטלת כל האשמה.
בסוף מצליחה להשניק החוצה.
תוקפים.

וזה נמשך אני יודעת את האמת
אתה יודע את האמת
אבל המילה הזו
תקוע בי
הכל נרדפות שלה
אותה אסור לומר
אם אומר אותה
לא יוותר בי כלום פרט לכלבה מושפלת
אשאר מאומה.
נראה את הריק הגדול שיש בי
מאחורי הכל
זו אני, ערומה, מזוהמת, תועבה.

שיחטפו אותך
שיקחו אותך
יזרקו אותך על הריצפה
יעבירו אותך מיד ליד וישתמשו בך
עד שלא יהיה לך כוח לכלום
יזרקו אותך על הרצפה מלאה בטינופות
רטובה מעצמך ומהם
מלוכלכת
הם ידחפו לך דברים לכוס
ולתחת
הם ישתמשו בך ולא יראו אותך.

וזה מרטיב אותך, נכון כלבה מטונפת וחרמנית?




כן. קטן ושקט וקרוע ממני. כן.

איך קוראים לזה כלבה?
מה מגרה אותך?

אשמה כל כך אשמה. הדמעות היבשות יוצאות
גוף מכווץ

לאט לאט אתה מרים אותי
מלביש אותי
מכניס אותי חזרה אל השמיכות
ואז הדמעות יוצאות
משנקות דרכן החוצה בצריבה
מרעידה גופות

גאה בי אתה אומר
שמח בי.