נגיעות של אונס

אחרי
כבר לא גומרים
לא גומרים בכלל
אין סוף אין קצה אין גמירה.

אישה מנסה לבקש מהגבר שאוהב אותה שיכאיב לה
הוא מסרב. בברוטאליות עדינה שמפרקת את האומץ שבבקשה.
ממלא בבושה ואשמה נוראית בקשות חשוכות מרפא.

מנסה מגע של נשים אבל זה מגע
מנסה להאבק במגע הזוכר והצחוק של האצבעות חופרות
מנסה

התסכול נצבר נצבע בשיטות הסוואה של חיוכים זיקתיים

אישה מבעד התחתיות שלה
מכה על עצמה
מכה וטופחת חובטת רומסת
מרימה יד מאוגרפת היטב
מאוזקת בשרירים מזועמים מזוהמים
ומכה ומכה ומכה ומכה ומכה ומכה ומכה שירד דם
שיהיה רטוב
שיגמר

מכאיבה וחובטת בעצמה
בוטשת בדגדגן
בשפתיים המתנפחות
כמו מתאגרף זקן וגמור
רק שאין גמירה
כבר אין.

לרגע העוצמה המפרקת העור הבלוי בכחול
מתעורר באנחת סיום

מסכלת את עצמי
מניחה פצצות מתוזמנות
ממוקמות היטב
לפגיעה היקפית עזה.
מכתרת את הרוך סביב שריונות רופשים של צער
צבאות של דמעות מגובשות היטב
אנהידריטיות קפואות בצורתם הזורמת
שבבים של כאב מניצים מתוך

מפשקת את הבטן לאורך החתך
מאירה באור נוזלי
ששורף בחלב את הפנים.

מתבוננת בשרירים בקרביים
בבלוטות באיברים
חיוניים ולא.
מדולקת מבפנים.

זכוכית מגדלת ומאור גדול
חוקרת את הכאב מתוך כאב
צוערת של שערי הש.ח.ר.

המסביב נשר
נשורת

נותר רק הגלעין הפנימי
ואי אפשר לראות אותו
לגעת
להריח
היד חוצה דרכו
נופלת פנימה
אויר דלוח בתוך הנשורת.

אני מקלפת שאריות
תסתכל טוב
כלום.
יש שם רק כלום.

ואני.

רציתי שתדע
שכואב לי.
פיזית כואב לי לשמור את הכל בפנים.
אני מרגישה משחזות שיוצאות ממני חוצות דרכן דרכי
בקוצניות בילתי מתפשרת.

חשבתי שאם אני אכתוב כאן כמה כואב לי הכאב ישכן קצת כאן ויפנה מקום לדברים נקיים יותר.
כואבים פחות. נעימות של שקט ושלווה. אבל החלל לא ריק אףפעם והוא תמיד נשאר מזופת בזוהמה.
עכשיו אני מנסה לטפס על ערמות הרפש התוכי ולהגיע לחלל נקי להגיע לפסגת הכאב המוכל ביכולת
ולצנוח עליו למנוחה רגעית

לקטוע בדימום לחבוש ולהחלים.

מדליה של מסע אשמה ארוך לצאת החוצה ולגלות רק צלקות.

עכשיו אני רוצה שתתאכזר אליי.
אני רוצה שתכה אותי. שתכאיב לי שאוכל לבכות.
תעשה לי בכי. אני רוצה שתשפיט אותי ותחדור לי לכוס
אני רוצה שתראה לי את הכאב שלך.
ושתבכה כשאתה בוצע בי את הזפת שמדביקה מבפנים חתיכות רקובות.

אני רוצה לצמוח מחדש.
לבד.
אני רוצה שתכאיב לי שאקיא ואוקיע אותך
שלא תוכל לחזור , לא דרך הפעירות המזמינה שבי.
אתה תראה חשמל זורם במפלים לבנים

לפתוח פה גדול לבלוע לסגור לסתות ושיניים מחודדות היטב.
נעילה.

הכוס שלי פתוח
רעב
מלא בשיניים אכזריות
בוא.
נראה אותך.
פשוט. לפשוט.
ערום ועריה.
צחקוק אבוד
ליקוק שפתים זימתי
צלילה שחורה נטולת נשם.
אשם.
פסק.
ספק.

לפעמים אנחנו מתחילם להכנס לתוך הרפש
לחפור נבירות באדמה טחוחה מנהרה שממלאת את הפה
סותמת אותו
הריסים מתמלאים בדביקות אבק כהה
עיוורון של חושך מעמיק
ושורשים שורטים של מה שלמעלה.
מתקדמת הלאה והלאה אוכלת אדמות בפריצות
כשמוצאת את הדרך לפני השטח האור שורף בי עיוורון אחר
מסתובב ומסתכל על כל הדרך שעשית
וכבר לא רואים את האור בקצה
רק חושך רופש וחי מתולע
אתה יוצא ואין קצוות
אין נקודות במרוץ
בדרך
בסוף
אין סוף
יש רק צלילות לנגיחות אויר ועיוורון
לפעמים אני מזהה טעם ברזל גופריתי
של זהב השוטים שבי.
לועסת בפריצות לאור.

מותשת הלימות בראש
ופחד, הלילה מפחיד אותי

לא מוצאת תנוחה
לא מוצאת את עצמי
הקור צולף בי אכזריות פנימית החוצה

כבר המון זמן שאני יושבת על המכסה הדק
יושבת ומחזיקה אותו במקום
מרגישה את דפיקות ההתנגדות
את רחישות הזעם
את הריח החזק.

אסור לקום, אסור לתת להם להשתחל החוצה ולגאות בי.
אין מקום להכל. יושבת שם בשמלת קפלים ולא זזה.
משחררת את השתן
השיער מתדבלל ונקרש
עיניים שוקעות
רטיבות פושה בי עם דפיקות המכסה

מתחת למכסה יש דחיסות וזיעה עמוקה של צפיפות
כאב כעס רוע מצבורים שלמים חסרי שיחרור
מבעבעים בלבה כתומה תכף יגאו בי עם הצהוב של השתן
תכף יאכלו אותי יעכלו אותי ישרפו אותי ישפדו אותי. תכף.

במיטה מערימה שמיכה ועוד אחת
ומניחה את כבדות העצבות על המכסה
את אבני האשמה, והוא מתרומם.
הקרירות שזוחלת מהחרכים מצליפה בי בכאב
העור רגיש ונשיפת אפי צורבת אותו.
מרגישה את מפלס הצבר מתרומם נוזל גואש
גואה בי עד אין מקום
עד מעבר לאימה.

עיניים סגורות פתוחות המראה אותו מראה
ריק

ככה זה כשאת אני.
ככה זה כשאת נלאחת
ככה זה תשובה.

הגאות מטלטלת אותי בים כאב מצמית לשקט
התקפלות ומתיחה מכפלת נייר מצחקקת
חתיכות חתכים
דרך לנזילות החומצית

איך גוף קטן במיטה גדולה יכול להכיל את באר החומץ הזועם ?

תאגרף ותכניס
שלח פנימה אצבעות מתפתלות אחוז היטב בציפורניים
וקרע אותי החוצה
לעמוד ברגליים פסוקות ולדמם החוצה.

סוג של כאב.
מוות מסוג מאוד מסויים
חידלון שכזה
חילזון שכזה
המון רירית

ניסיתי למלא במים
בדמעות ואולי שחרור
אבל המרחק גדול מידי הצלילה עמוקה בוטשת מידי
אני עוד רחוקה.

אני מנסה למלא בשינה.
ישנה כבר יומיים כמעט כל הזמן
הגוף מתאושש
והריק נשאר
נפער

אני מעבירה יד על הבטן לאורך השוק
ואין מגע
אני נעלמת
אני יכולה לראות את הדהייה

מתמוססת דרך עצמי
ונכתשת

מרדף מהיר וריצת אמוק
באור יום
על אספלט אפור ומנוקד בחצץ חד.
צעדים כבדים עוקבים בקלילות נמהרת אחריי
נושפים בי.
מזריקים אותי לקיר
חוד של להב משיר בגדים
משאיר בגדים על האספלט.
מורדת לברכיים
פה גדול
וטעמים
ומחנק


נופלת לרצפה
שמיים כחולים ובהירים
אתה עולה עליי
סוטר לי את השמיים
מחזיק לי את הראש
פותח לי את העפעפיים
מכריח אותי להסתכל לך בעיניים.

אתה בוכה.

אני מתעוררת.

יצאתי מהבית.
הלכתי שעתיים בלילה בחושך המון זמן לא יצאתי החוצה ככה
לרוקן את הראש
לאוורר שדים על חבל תליה ליבוש כפיסה.

עברתי דרך בית הספר הישן שלי.
שיפצו אותו כבר כמה פעמים מאז
כבר אין שם את העיגול
הדקורטיבי הענק של חלוקי נחל ואבנים מעוגלות וחלקות.
חלקן צבועות חלקן לא.
כשהייתי ילדה הייתי עוברת ישר עליו
במסלול חד וחותך
מרגישה את הרגל לא מצליחה להאחז
כל צעד היה מאבק

חשבתי שאם אני רק אצליח לעבור בשלום את העיגול הזה
מבלי למעוד
מבלי ליפול
מבלי שידחפו אותי
או ירביצו לי

אולי יהיה יום טוב.

אני עדיין רואה את המעגל הזה
הוא חרוט לי בנשמה
האבנים פועות לעברי מוציאות קולות
אכזריים תוקפניים שיפוטיים סלחניים רכים
כל אבן יש לה קול צליל נעימה פעימה צבע צורה סמיכות.

קשה לראות אבן קמה לתחיה.
הלכתי כדי לוודא שהן לא שם.
רק בזיכרון הנשמתי שלי.

צעדתי על המעגל היום
התנודנדתי ולא נפלתי

תודה למי שבא לעמוד מסביב לרשת אותי.
ראיתי אותכם, לכל אחד מכם יש צבעים וצורות ושלל שנויות וחליפויות רגעיות
אבל אתם צובעים לי את המעגל באוהל קרקסי.
ליצני הרצון שלי.

אני לא שונאת אותו.
אף פעם לא שנאתי אותו.
נורא שאני יכולה להיזכר בדברים שהיו בנינו שעושים לי עדיין לחייך
השתובבות שכזו.

כעס
זעם
העוצמה הזו לא קיימת בי
היא מתישה אותי מהר מידי
גואה בי במהירות ונוזלת לכוסות מלאות בעצב.
מקור אין.

אמון כבר אין.
מטפטף לאט
בתאחיזה חזקה מידי לגרגרי היובש שבפנים.
נהיה קשה יותר לבכות מרגע לרגע.

הייתי רוצה לחוש
את העוצמה הזו
כמו להב לוהט שנצמד לחתיכה

הייתי רוצה לבצוע בעצמי את הדרך לבכי
להניח את זה בארגזים קטנים למשלוח באוניה לאיבוד
לשקוע למצולות
לויתן ענק לשחות איתו
להיות קטנה
הכי קטנה שאפשר

הייתי רוצה להסתכל ולראות את הכאב בלבד
לא לראות את האדם שאתה.
את החיוך שפתאום אני זוכרת
אני רוצה להישאר חסרת ראיה כשאתה מתקדם לעברי בחלום.
אני רוצה שתהיה צבע אחד בלבד בחיי
שלא תהיה בחיי.

הייתי רוצה לצייר לך קרניים מעשנות.

הייתי רוצה לשנוא אותך.
להאשים אותך.
להפסיק להאשים את עצמי.
הייתי רוצה להסביר לך מה עשית לי.
להראות לך את אין-הגלד
את השוטטות הזו המוגלתית
הייתי רוצה לרקוח לך מתוך קליפות העור החרוך,
המוגלה סביב רסיסי האני שלך בי,
מתוך ציפורניים אכולות, פוצעות
מתוך דם מיובש, כוויות ודמעות יבשות.
ממיצי הכוס שאינו שלי כבר.

שתטעם שתדע
שתבין שתרגיש
שתעמוד מול תהום הכאב שהפלת.

הייתי רוצה.

בעיקר הייתי רוצה להצליח לאהוב את עצמי שוב.