אני לא שונאת אותו.
אף פעם לא שנאתי אותו.
נורא שאני יכולה להיזכר בדברים שהיו בנינו שעושים לי עדיין לחייך
השתובבות שכזו.
כעס
זעם
העוצמה הזו לא קיימת בי
היא מתישה אותי מהר מידי
גואה בי במהירות ונוזלת לכוסות מלאות בעצב.
מקור אין.
אמון כבר אין.
מטפטף לאט
בתאחיזה חזקה מידי לגרגרי היובש שבפנים.
נהיה קשה יותר לבכות מרגע לרגע.
הייתי רוצה לחוש
את העוצמה הזו
כמו להב לוהט שנצמד לחתיכה
הייתי רוצה לבצוע בעצמי את הדרך לבכי
להניח את זה בארגזים קטנים למשלוח באוניה לאיבוד
לשקוע למצולות
לויתן ענק לשחות איתו
להיות קטנה
הכי קטנה שאפשר
הייתי רוצה להסתכל ולראות את הכאב בלבד
לא לראות את האדם שאתה.
את החיוך שפתאום אני זוכרת
אני רוצה להישאר חסרת ראיה כשאתה מתקדם לעברי בחלום.
אני רוצה שתהיה צבע אחד בלבד בחיי
שלא תהיה בחיי.
הייתי רוצה לצייר לך קרניים מעשנות.
הייתי רוצה לשנוא אותך.
להאשים אותך.
להפסיק להאשים את עצמי.
הייתי רוצה להסביר לך מה עשית לי.
להראות לך את אין-הגלד
את השוטטות הזו המוגלתית
הייתי רוצה לרקוח לך מתוך קליפות העור החרוך,
המוגלה סביב רסיסי האני שלך בי,
מתוך ציפורניים אכולות, פוצעות
מתוך דם מיובש, כוויות ודמעות יבשות.
ממיצי הכוס שאינו שלי כבר.
שתטעם שתדע
שתבין שתרגיש
שתעמוד מול תהום הכאב שהפלת.
הייתי רוצה.
בעיקר הייתי רוצה להצליח לאהוב את עצמי שוב.
לפני 18 שנים. 5 במרץ 2006 בשעה 15:53