נגיעות של אונס

מותשת הלימות בראש
ופחד, הלילה מפחיד אותי

לא מוצאת תנוחה
לא מוצאת את עצמי
הקור צולף בי אכזריות פנימית החוצה

כבר המון זמן שאני יושבת על המכסה הדק
יושבת ומחזיקה אותו במקום
מרגישה את דפיקות ההתנגדות
את רחישות הזעם
את הריח החזק.

אסור לקום, אסור לתת להם להשתחל החוצה ולגאות בי.
אין מקום להכל. יושבת שם בשמלת קפלים ולא זזה.
משחררת את השתן
השיער מתדבלל ונקרש
עיניים שוקעות
רטיבות פושה בי עם דפיקות המכסה

מתחת למכסה יש דחיסות וזיעה עמוקה של צפיפות
כאב כעס רוע מצבורים שלמים חסרי שיחרור
מבעבעים בלבה כתומה תכף יגאו בי עם הצהוב של השתן
תכף יאכלו אותי יעכלו אותי ישרפו אותי ישפדו אותי. תכף.

במיטה מערימה שמיכה ועוד אחת
ומניחה את כבדות העצבות על המכסה
את אבני האשמה, והוא מתרומם.
הקרירות שזוחלת מהחרכים מצליפה בי בכאב
העור רגיש ונשיפת אפי צורבת אותו.
מרגישה את מפלס הצבר מתרומם נוזל גואש
גואה בי עד אין מקום
עד מעבר לאימה.

עיניים סגורות פתוחות המראה אותו מראה
ריק

ככה זה כשאת אני.
ככה זה כשאת נלאחת
ככה זה תשובה.

הגאות מטלטלת אותי בים כאב מצמית לשקט
התקפלות ומתיחה מכפלת נייר מצחקקת
חתיכות חתכים
דרך לנזילות החומצית

איך גוף קטן במיטה גדולה יכול להכיל את באר החומץ הזועם ?

תאגרף ותכניס
שלח פנימה אצבעות מתפתלות אחוז היטב בציפורניים
וקרע אותי החוצה
לעמוד ברגליים פסוקות ולדמם החוצה.