נגיעות של אונס

אנשים עם שעוני עצר מתוחכמים עומדים בצד
שולפים מוטות דקים של מתכת סטרילית ופותחים את הקפלים שבי.
מודדים עוביים שקיפות לחצים בעיקר זמני התקדמות
זמנים בצלחת פטרי עכורה של זיהומים.

הם מתקתקים בלשונם מצקצקים במחוגים מראים לי שאני לא עומדת בלוח הזמנים.

תראי תקשיבי תשמעי תזרקי לנו עצם לעבוד איתה.
בואי נארגן לך תקיפה נוספת.. מה את אומרת. לפחות תעמדי בלוחות הזמן.
זה בהחלט יסביר את הפיגור שלך.

מפגרת.. מה הבעיה עוד תקיפה קטנה או גדולה זה כבר יעמיד
את התוצאות הלוקות בחוזר זמן שלך.

צבוע מוכה וכלבת תוססת נשיכות של זמנים חוזרים.
בגוף מבותר עם מוטות מתכת דקיקים של מתכת
סטרילית מעמידים אותי באור שיחביא את הליקוי שלי.
הנה היא עומדת באור הגופה עומדת בזמנים.

אנאיס נין אמרה:

And the time came when the risk to grow was less painful then the desire to remain the same.

ואני צועדת על חבל ההולך ומתחטט הולך ומצר עליי
צעדים קלושים בים של קטבים.

פעם שעונים היו מהדברים היקרים ביותר.
שעוני הדוקסה.. השעונים השוויצרים. שעוני הכיס.
מלאי גלגלי שיניים צירי פלטינה ואבנים כבדות.

מדוייקים לזמן היה ערך נעלה.
אני מעדיפה לחשוב שיוקרת השעון באה מהערך העצום לזמן.
מהיחסיות הזו והגמישות יראה מהזמן ניסיון לכמת אותו לשניות.
לתיקתוקי ונידות המחוגים.

אני לא אוהבת שעונים עליי.
הזמן לא מהתל בי, עברו זמן מכומת מתוקתק.
ועבר זמן נזיל ופריך.
ואני עודני מחפשת אחר נקוד של רגע מתמשך ונצחי במתיחות פלסטית
שאאפשר לי לצמוח. לצאת מהקדרות של האובניים
המסתובבות סביב כשאני רק עומדת במקום.
לא מתקדמת לא זעה. המון תנועה ויצירה פאסיבית.


התבוננות מלפני מראה לי בעצב קהה מי שהייתי ואת התום.
מזכירה לעצמי על מה נלחמת בחורמתי. נזכרת איך זה נקי.
כבר שכחתי איך מרגיש להיות נקיה. ואם בכלל הייתי אי נקים.
מפיח תקווה זעורה זהורה שאם יש זכר יש גם דרך לשוב .
חתיכות ענק של הילדה
של האישה של מלפני קיימות קבורות בנידנוד חד על החוט של הרפש.
מגדלור שמוציא ראש בין השירטונות.
ומסריט לי אחרת.
תסתכלי בבואה.. שקיפות נוטפת צלילות תפוחית.

איך רואים אותי?
מה רואים בי?

אני מתבוננת ורואה את המוגלה מכסה ומחניקה את רסיסי האור שבפנים.
צחנה מבואשת מבוישת אשמה עולה ממני
איך אפשר לראות בגוש הזה משהו אחר?

אני עומדת ערומה עטויה בסחבות הכאב הדם שניגר ונספד באריגות מתקתקה
עומדת ראש חפון בעצמו עיניים יבשות מלאות בחול מתבוננת במראה ומסיטה מבט לעיניים שהן לא שלי. יותר בטוח לא אצלי.

בבקשה תראה מעבר. עדיין מרגישה לא ראויה שתראה מעבר.
שתתעלם מכל הרפש הזה שנובר בי חורים.
הנה מרימה יד מלאה עד מעבר בתולעי האשמה הבושה הכאב הרצון
והרטיבות הזו להשפלה וכאב ללקיחה הנה תראה. תריח.
מוצחנת רופשת טינופת מזוהמת שמוצנפת בגוף הזה שהינו שאינו שלי.
בכל זאת.

מה אתה רואה?

אצבעות רגליים צחקניות מגלגלות בדיגדוג שרירים באמירת שלום
מבצבצות מתחת לחלוק פתוח מבעד לשובל של רטיבות דוהה באור.
עליה בחלקות עורית של רגל עד למעלה הברך
העור המתוח של הכיפוף המקסימלי בין שוק וירך קו אחד מתוח
חזרה בירידה רכה אל עגלות הישבן
טפיחות ושקעים של גוף בגוף פלחים בעקבי הרגל
בעקבות ההרגל. טיפוס במדרגות השדרה מחפשת חוליה נסדקת.
אוכף העורף בשלוחות של כתפיים במסלולי הזרוע והיד החובקת את הברכיים לשטח את החזה השופע לצדדים.
שיער ערום עורף מישורי של ראש מונח בשלווה על גבעות הברך פעם מצח פעם סנטר
מתבוננת ונחבאת מעצמי מהמראה.
חלוק פרוש בקלילות מופשטת על גוף שלומד לזהות את עצמו.
התרוממות חלוק בצניחה למרגלות אצבעות שתרות אחר חספוס של עבר.
התמלאות עתידית פעימות כואבות של זמנים מעורבלים.
זכוכית של מה שנשבר רסיס שלי.
בזהירות ביד המתאגרפת לנקודה אדומה שמתמלאת בגבעה יציבה של דם.
ליקוק ברזלי מוכר כמו ליקוק של ברך שהשתפשפה בנפילה בגיל ארבע.
הילדה שבי חוזרת לסלוח לי.
אני מסתכלת בכנפיים שמתערפלות ורואה את יציבות הגוף.
לומדת לסלוח לי על הרוך על נקודות השבירה על אזורי ההתגמשות חסרת העצמות
מזהה סממנים של חולשה ומחייכת אליהם באושר.
סולחת למליחות שזרעתי על רבעי גלדים. מאמצת את השבירה שבי.

נאבקת לסליחה לחזרה לעצמי
לבסיס שלי לידיעה הגמורה של חיוך מפציע בתהום האפלה.
להאיר לי את הכאב לאזמל. לגפת הרפאים. להרבה לפני הסוף.

מנסה לכתוב מתוך העירסול ברכות של העצבות הזו
מתוך החיוך הנעים השקוע בנשימה של רעם
צפה בים של ברקים בין כאב לאור חדות.
המילים ריקות מעצמן, שואפות זרפיפים של זכוכיות מנסרות של אור
ברווחים בין הברות יש עצירה נחרקת דימום של שפשופים וקילופי גלדים
כמעט החלמה והחלקה אל הבית הבטוח. מותירה את שובלי הדמי שרטוטי מעקב
שתבוא. בשיירת נמלולים של גפה נעלמת לחלום לישון במציאות של עצב.
קליפת המילה שום מילה.
קליפות מצומתות מערסלות את הגוף ברכות של חוסר תוכלת.
בטלה של עצב מרגוע. תזיזתיות האישונים במעקב הכנפיים.
שעוות מזדחלת ונקוות, אצבעות נטבעות ומוטירות קליפות של חתימות שבריריות.
דקיקות שקופה של קווי זהות שבירים בחורמה בעורמה בחומה בערום פשטות של
רגע.
נידנוד מחובק ראש לבית שחי ברכיים לפיטמות מרפקים לישבן
וידיים שאוחזות היטב בפירפורי הקשירה המסתלסלת.
מתנת קליפת מילותיי מהולה בהל העצב של העו?ר שלך.

דחיקות ופינות מרשם לפצעי לחץ
תמיד יש בחירה, תמיד אנחנו בוחרים
גם כשמרגיש שאין בחירה אנחנו בוחרים.

מה קורה כשאתה מאבד אמונה בבחירה.
בזכות הבסיסית הזו על האברים רכיבי חליפין בגוף
שלי.
שלי
שלי?

כשהאמונה מבקרת לצמיתות מדומה באיבוד.
והפינה מתמלאת בדחק בדמות קיפול עצמי.
המאוגרפת שלך שדוחסת ופוחסת אותי

אני משותקת מלהגות למד ואלף משותקת מלהגות אלף ולמד.
מנסה להתפתל מחוץ להישג האגרוף המלובן.
מנסה להתכווץ מהמגע בשקט.
אין ויתור
יש הפסקות של מנוחה הפסקות של התשה.
שוב התעוררות ומאבק אילם מולך.
משחרר וכולא אותי שוב
נצמד אליי
עולה עליי חונק לי את הגוף בכבד שלך.
מחזיק אותי בתנוחות שלא משאירות אותי

מותשת מלהלחם בך בשקט
באלף ובלמד
בלמד ובאלף
מותשת אני מרככת את העצמות
מרככת שרירים קפוצים
מרפה את האימה שאוחזת
נותנת לך את החור הכי פחות אינטימי לי
זה שנראה הכי אינטימי לך.
תתבוסס בתהפוכות הבטן והקרביים שלי
מותשת
רק רוצה שיגמר

אתה יורק לי על החור מרטיב משחיל איזו אצבע.
לא סומך עליי רגליים שלך מחזיקות את שלי
הבטן שלך נשענת בנוחות על קימור הגב המסודק שלי
מפסק לי את התחת וחודר וחודר וחודר וחודר יש לך כזה קטן
רגע של כאב אבל בכלל לא הרגשתי אותך בפנים
רק איזו תולעת חסרת שיניים תותבות שמנסה
מנסה לעשות רושם.
קטן אתה יצור קטן ויש לך עוד יותר קטן
אפסי זערורי תולעת רכרוכית מתותבת באיבוד.

החזקת לי את פרקי הידיים
השיער שלי מסך יורד על הצגה גרועה עיניים יבשות ופתוחות
כמו התחת שלי והתולעת שלך שבפנים עכשיו משתינה
ממלאת אותי במיץ שלך אין לי איך לזוז אני מותשת
ואתה כבד ומכסה אותי ומשתין
וצוחק

מתגלגל קמה מרוקנת את הטינופת מורידה מים
חוזרת למיטה אתה ישן
לא זורקת אותך החוצה גבר חצי זר של כלוב
אין לי לב הבית שלך רחוק
מאבקי ההתשה הסתיימו
אתה והתולעת שלך רכים ונוטפי מוגלתיות בוצית
במיטה שלי.
אור ראשון בקרוב, מעירה ומבקשת שתלך.
הולך, נועלת דלת, מנקה שאריות טינופת.
מקלחת רותחת ועוד קפואה.

לא מזמינה יותר "גברים" לחבק אותי בלילה.
הנה לך פצע לחץ ובחירה.

הכל טלאים של בחירות

שמיכת טלאים של עבודת מחט נמלית
צבעוניות וכירסומים של בחירות
יביאו את החום

שמיכת הפוך של הבחירות שלי
כל בחירה נוצה בילתי מודעת
מובנת מעליה זכות הבחירה
הזכות לומר כן ולא
הזכות לומר לא
-נגוזה מקרבי

אין משמעות ללא שלי
לאט יוצקת פנימה קילוחי זיעה קשה של אומץ מאומן
לאט עופרת רעילה של לא שלי.

עכשיו שמיכת טלאים מוכתמת במחט ודימות
החום אני מאמינה עוד יגיע גם הצבע

כל בחירה נטלאת פנימה מכסה ערווה מדממת
רטיבות של בכי מושחז היטב אימוני דקירות

במודע בוחרת שוב.

לא, לא תמיד מצליחה לבחור.

----

ההגדרה בחור ובחורה זה מגיע מהעובדה שאנחנו מגיעים לשלב של בחירות
של הזכות לבחור בעצמנו?

http://www.sonyclassical.com/special/ecards/yoyo.html

הנעימות הקצרה הזו רק הקטע הזה מתוך הקטע המוסיקלי הגדול מחבק אותי לתוך עצמי
מרגיש לי כמו הקפיצות של האושר והעצב העמוק שביניהם אני שוררת
סוררת נאבקת לטפס נאבקת ליפול
לשיחרור עמוק

אני כמו מנגינה שאין לה התחלה או סוף כרגע אני רק בין עליות וירידות בסולמות של תווים
ותגיות והאשמות ואהבות וחיבוקים ועוד מרעין בישין שאני בורחת ומסתתרת בין קרני האור המזכך
במהירות תנועה זורמת מקוטעת בין אור לחוסר
אתה תראה אני אמצע את ההתחלה אולי אגיע גם לסוף אצור מנגינה שלמה גמורה.
אמצא את הגמירה שלה.

בינתיים אני קטע מתוך משהו לא מושלם.

אולי זה בסדר כי אין מושלמות.

נגע היא אני מתוך האונס הזה בלבד, זה כל מה שנגע כותבת
נגע היא כתיבה משם בלבד. היא מתקיימת שם ועל כן כל מה שכתוב כנגע שייך לכך.

נגע היא חלק ממני. והיא כרגע מהווה ניקוז רעלים מסיבי.
אני לא נגע.
לפעמים נגע ממלאת אותי את כולי עד שאין מקום לנשום
מבלי לכאוב מבלי לשרוט
לפעמים היא מצטמצמת לכדור קטן וקוצני ואין לגעת בי.
ויש חיוך וצחוק זולג.


נגע היא העצב והצער והכאב והחולי והרפש והאשמה
והמראות הקירקסיות שקיימות בי מהאונס.
נגע היא החלק שבי שנפגע.
נגע היא הנגיעות של האונס בי.
זה מה שנגע מביאה
ומביעה.

ידע לא מספיק
זה לא עוזר לי שהראש נע קדימה בידיעה גמורה
חותמת גלגל ממוסמר על הרגש שקשור ברצועה עבותה לכאב.
לדעת הכל זה לא מספיק
הרגישות שלי לא יודעת שובע.
הרגש לא יודע רוגע.

העיניים מדברות הכל
גם כשריק הן היחידות שמראות בחזרה.
אני יושבת שעות מול המראה עוברת בקצות האצבעות על הצללית
מתאר וכחל.
העיניים השפתיים ההזמנה המניעה הידע הרגש הכאב הצער כל החרטיות
כל מה שנחרט באומנות אקראית בגוף בפנים
אני נופלת דרך השחור האישוני פנימה בנפילה חדה ומצריחה
תהום ועוד אחת
כמה נמוך אפשר לגעת
כל כך נמוך שחוזרת חזרה
בוקעת מבעד לאישון המתבונן במראה.
סוגרת סיבובים
סוגרת אישונים
סוגרת עיניים שלא תראה

שלא אראה את השחוק שנוזל בהדבקות של ריסים
מחליק על חיים ורודות ומלאות בצבוטותי
מטפטף על שדיים חלקים רכים וקרים
מגשר עצמו לברכיים המשוכות אל סנטר
משטחות את הרכות הקרה של הנשימה.

תסתכל על הקיפול האנושי הזה
יש הבדל בין קיפול שנוצר
שאומר זוית ועוד זוית וצבע ובטן וגב
לקימצוץ וכיווץ מעוגל, כדור של ישר חלק
יש הבדל בין הקיפול האנושי למעיכה האנושית

מנסה לישר מרכזים קצוות ולקפל מחדש
את תרכיכי הבושה בצד
את תרכיכי האשמה בצד
לאוירון שאינו יודע חזרה מהי
לאויר החם שיקח מעלה בדאיה טורפת

בדיה של קיפולים רטובים