נגיעות של אונס

אנאיס נין אמרה:

And the time came when the risk to grow was less painful then the desire to remain the same.

ואני צועדת על חבל ההולך ומתחטט הולך ומצר עליי
צעדים קלושים בים של קטבים.

פעם שעונים היו מהדברים היקרים ביותר.
שעוני הדוקסה.. השעונים השוויצרים. שעוני הכיס.
מלאי גלגלי שיניים צירי פלטינה ואבנים כבדות.

מדוייקים לזמן היה ערך נעלה.
אני מעדיפה לחשוב שיוקרת השעון באה מהערך העצום לזמן.
מהיחסיות הזו והגמישות יראה מהזמן ניסיון לכמת אותו לשניות.
לתיקתוקי ונידות המחוגים.

אני לא אוהבת שעונים עליי.
הזמן לא מהתל בי, עברו זמן מכומת מתוקתק.
ועבר זמן נזיל ופריך.
ואני עודני מחפשת אחר נקוד של רגע מתמשך ונצחי במתיחות פלסטית
שאאפשר לי לצמוח. לצאת מהקדרות של האובניים
המסתובבות סביב כשאני רק עומדת במקום.
לא מתקדמת לא זעה. המון תנועה ויצירה פאסיבית.


התבוננות מלפני מראה לי בעצב קהה מי שהייתי ואת התום.
מזכירה לעצמי על מה נלחמת בחורמתי. נזכרת איך זה נקי.
כבר שכחתי איך מרגיש להיות נקיה. ואם בכלל הייתי אי נקים.
מפיח תקווה זעורה זהורה שאם יש זכר יש גם דרך לשוב .
חתיכות ענק של הילדה
של האישה של מלפני קיימות קבורות בנידנוד חד על החוט של הרפש.
מגדלור שמוציא ראש בין השירטונות.
ומסריט לי אחרת.
תסתכלי בבואה.. שקיפות נוטפת צלילות תפוחית.