נגיעות של אונס

אנשים חדשים שבאים איתי במגע מעוררים בי ביתר שאת את השאיבה לעבר.
אני חושבת שזה נובע מחוסר הנעימות שלי לעמוד מול אדם זר ולומר לא.
חוסר נעימות ופחד מול נסיון עבר וחוסר ניסיון מולו לתגובה של לא.
כי אם אני אגיד לא והוא יתעלם מזה זה יהיה יותר נורא מאשר אם לא אגיד לא
לא יהיה לו ממה להתעלם אז, ואני אוכל להתחמק מלקרוא לזה אונס.
נכון?
אז אני נשאבת בסוג של שיתוק לתוך פלאשבק שמותיר אותי משתנקת.
אני מודעת לנקודות הלחיצה שבי לכפתורים ואיך בנגיעות מסובבים אותם,
כדי להביא כאב לסף. לשפוך עצמי.
ולמדתי שהנקודות לחץ הללו יכולות להיות נעימות מאוד כשהן מתקיימות.
מתקיימות ביקום מלא בביטחון.
עוד לא קרה שבמהלך סשן באמת נכנסתי לפלאשבק.
בתוך סשן יש בי ניתוב הרבה יותר ברור של התחושות והמאפיין שלהם.
אני חושבת שזה נובע מהטקסיות של הכניסה אליו, שברור לי איפה אני ומה.

לפעמים אני בוחרת להתנתב אליהן בכאב לגעת ללחוץ להביא
את השבר לכדי פריצה של רטוב וד?מעיות מתגוללת.
ההרמה לאחר ההתגוללות בתוך הרפש הזוהמה המזפתת בבערה מאכלת,
בחיבוק שאינו מרפה למרות הכאב הדם הדוקר של מחטים מבקעות
משחרר בי מפלצת לאידוי. מרפה את הכיווץ המתוח של מנגינת לילה שן.

לא הכל כל כך חד וברור בי לא הכל ידוע לי ומנותב בי בנועם
יש מאבק עקוב שמגלם בי את עצמו בהתפוצציות התבוססיות ואיסוף שיירים.
ועוד יש בי פינות פרא מוגנות מלאות בת?ם של צחוק
ושיחרור עוז ערום המגן שאינו מתבייש בפיתוליו.

כשאני מסתכלת הרבה זמן במראה
כשאני בוהה בתוך עיגולי הכחול כהה שבי
שוקעת בצניחות רכה פנימה במעגל בליעה
אני רואה את קרני האור הנסתרות מלטפות בי החלמה והגנה
בטקטוניקת הציפה על לבת היקום שבי שלי.
אני בוערת.