נגיעות של אונס

רוע על גלגלים
לא עוצרת את הגילגול
אף לא לרגע
גם לא לשאלה קצרה.

סוגרת את הדלת
מבלי לטרוק
צועקת בקלילות נרווחת
לקריר הזה של רוח ערב

אבא שגדלתי עליו מת היום.
כזה שהקול שלו ליטף אותי
בשעות שברחתי לעולם אחר
לסיפורים של אפונה וילדה צפרדע
מדברת מקרקרת מרבררת על זמיר וכלוב
על שיכרות ממה שרק אראה
ליטוף רחוק שמערסל ילדה גלמונית
גמלונית אל חיוך ועולמות שאין בהם רדיפה.
בריחה. אין.
צורך.

באמת ובתמים.
יודעת שהיה לי סוג של אבא
בדימיון בקול רך ותנועות מעוגלות
מרקדות בצבעוניות רכה.
וההאחזות הבילתי ניתנת הבילט-אין
זה מהתמימות הזו
מהראיה של הילדה שיש בי
מהיכולת לראות את הילד שבך.
ולחבק גם אותו.
לאמץ ילדה אליי באותו ערסול רך

גדלתי איתך. ולא התבגרתי.
ביחד איך.
הילדים שאנחנו.