נגיעות של אונס

פגשתי ידיד שלא ראיתי המון זמן
והזמנתי אותו אליי הביתה
כנראה שזו הייתה טעות

--- את מרגישה שזו הייתה טעות שאת עשית ? שאת איכשהו יצרת את המצב?


אני חושבת שאם הייתי באותו מצב שוב
בלי הידיעה של מה יקרה
הייתי עושה את אותו הצעד שוב

--- אז אין לך כיום רגשות אשמה או ספקות נכון?


פה אתה כבר פונה לצד הרגשי שלי
ויש לי תהום
יש הבדל בין מה שאני מבינה ויודעת
לבין מה שאני מרגישה
כך שאשמה יש לי

--- מדוע לדעתך קיימת תחושת האשמה הזו ? מה היא באה לשרת ? או שאולי אין ממש תשובה לשאלה הזו


האשמה קיימת כי יותר קל לחשוב שמשהו קרה בגלל משהו שהיה בשליטתך.
הייתי בהרצאה אנתרופולוגית על אמונות תפלות
ועל מנהגי אלילים
ששיטפון והתפרצויות געשיות
הן באשמת האדם שפשע לאלים או לחבריו
קללות וכאלה
וזה הכל מתקיים כי קשה לנו לעכל את העובדה שדברים רעים קורים ולנו אין שום שליטה
אז אני חושבת שחלק גדול מזה נובע מאותה תחושה
וזה מה שהיא משרתת
מהבחינה הזו
ומהבושה שמשהו קרה לך
משהו שאולי יכולת לשים לב אליו יותר
כי זה לא אסון טבע
זה בן אדם
שאני הזמנתי אליי הביתה
אליי לחדר
לבד
אולי לא אמרתי לא ברור מספיק
אולי לא נלחמתי מספיק: אולי התדממתי מהר מידי
אולי הייתי צריכה לעשות משהו אחרת באינטראקציה
יש המון שאלות
ויש שאלות נוקבות וקשות
ותשובות יש הרבה פחות אם בכלל
ואז יש אשמה.
כי אין תשובה אחרת
וכי אנחנו מחפשים תשובות
כמו דת
בגלל זה קוראים לזה חוזרים בתשובה
משהו מוכתב משהו שנוטל את האשמה ממך
שנותן סיבה ותשובות
או מתיימר לעשות זאת

--- לראייתי, אנשים שוכחים או לא מפנימים שלפעמים לשאול את השאלות הנכונות זה כל ההבדל.
וגם אם לא מקבלים תשובות...עדיין הכל בסדר והשמיים לא נופלים


זה נכון
לטעמי לפחות
ועדיין
לפעמים אני צריכה את התשובות הללו
כמו תקליט חורק
ושרוט משימוש חוזר על אותה רצועה
של תשובות פשוטות לשאלות קשות
בנושא הזה



--- אני לגמרי מבין.
כתבת לפני כמה שורות שלא היית עושה שום דבר אחר
יש תשובה יותר ברורה מזה?


לא. אני כתבתי שהייתי עושה את זה שוב
את אקט ההזמנה
אליי הביתה
בכל הנוגע למה שהתרחש שם
יש המון סימני שאלה
בצבעי מים
מאוד חמקמחקים
גם סימני קריאה שתניח שם
יתעוותו לשאלה

--- את מרגישה שאת מתקדמת בהתגברות עם הזמן ?
מרגישה שאת צועדת לכיוון נכון?


מה הדימוי שיש לך בראש כשאתה אומר התקדמות לכיוון הנכון?

--- אין דימוי. יש תחושה של "זה דבר שקרה לי, הוא לעולם לא יימחק אבל אני חזקה מזה ולא מסכימה להיות קורבן."
תחושה והרגשה פנימית אמיתית שהאשמה היא לחלוטין לא עלייך.



ההתקדמות הזו היא כל כך ערטילאית
בשבילי

--- למה?

כי אני לא מרגישה שיש כיוון אחד
מוגדר
שיש דרך שאני יכולה לצעוד עליה
לפעמים התחושה היא של שחיה נגד הזרם
ובמקום להתקדם אתה שוקע
ולפעמים התחושה שאתה צועד בספירלה
שההתקדמות למעלה היא כל כך איטית
שהיא בלתי מורגשת
ולפעמים אתה קופץ למעלה ולפעמים למטה. רוקד את הדרך בשתיים קדימה אחד אחורה
ואני בעיקר מבולבלת מהכיוון הנכון
אני צועדת
מתקדמת לאן שהוא
מקווה לא לעשות סיבוב שלם ולחזור לאותה נקודה
הלכו לי שם לאיבוד דברים, אבל במקום לשבת שם ולחכות שהם ימצאו אותי אני מחפשת אותם בחזרה
יש כיוון כללי
רק שהוא לא ברור תמיד
והוא חמקמק

ולפעמים הולכים לאיבוד