נגיעות של אונס

אני יודעת שלא תמיד ברור למה אני כותבת כאן.
לא תמיד אפילו ברור מה אני כותבת כאן.
יותר מידי זמן לא מצאתי את הקול שלי
את הקול שלי האישי לומר את הדברים
גם כשהם לא ברורים
כי רוב הזמן התחושות כל כך מעורבלות
מעורפלות, כמו עשן בבועה שאי אפשר לתפוס.
הכל חמקמק. כמו דמות בצללים שנעה יחד איתם
קווי המיתאר של הגוף נמזגים בצל שעוטף
כתם דיו. חסר קול חסר כול חסר.

טיפות חסרות צורה
אמורפיות שמרשה לעצמה להשתנות בנפילה ביציאה רגע לפני קריסה.
התמעכות של נגיעה בלמטה. בהכי למטה ולהתלש שם.
מטפטפת את עצמי בקביעות איטית
את מה שמוכן לצנוח.
טיפות עם מצנח ובלי. שלי. אותי. מטפטפת בשברים זולגים.
רכים בקושי רב.
כי אין דרך אחרת היום.

הקול שלי מתהווה שוב.
יש בו גם צחוק. הרבה צחוק.

אבל אני בוחרת,
בוחרת להביא לכאן גוון אחר של הקול הזה.
גוון שהתחבא עמוק בנמיכות של חוסר.
אני רוצה להראות להאיר בהמון

להניח אשמה
להניח בושה
להניח פחד
לצלייה בסינוור מאדה.

הרירית מונחת
עם עיניים מנוונות
עם פה כתוש
ומיתרים רפויים.
רועדת לחיבוק

נראה לי שכשהקשר בין הרירית אליי יתייבש לקמילה
העובר שגדל בתוכה שניזון מכל ההנחות
אצעד בשקט של הקול שלי ואחבק באהבה.

עד אז.
מטפטפת כאן.