נגיעות של אונס

לפעמים אני יושבת לקרוא את המילים שלי.
נדמה לעיתים כי הרבה יותר קשה לקרוא מאשר לכתוב.
בגלל זה אני כותבת, שאוכל לחזור אל המילים שיצאו בקושי
ולקרוא אותן בקושי ולעמוד מולן מבלי להתקפל.

להיות מסוגלת להסתכל להן באותיות ולהודות שהן שלי.

מילים.
יש בהן המון כוח. אני מניחה בהן כוח ועוצמה.
והן שלי.
שלי לשים מעוצבות מרופטות מחוברות עם חבורות עייפות ומדממות
ושיעמדו ככה אל מול האור של עיניים של אצבעות חקרניות שנוגעות במלח
ויסתכלו דומם בחזרה.

לפעמים אני קוראת אותי ואני רואה קורבן. אני לא מרגישה קורבן
אין בי תחושה או רצון להתמסמס בתוך שלוליות של הגדרות קורבניות
אני רואה שם חולשה. אני רואה אותה ואני יודעת שהיא לא קיימת. לא כך.
יש בי רכות. המון מקומות רכים. פגיעים.
ואני שמחה שעוד יש בי מן הרכות הזו

רקמה מצולקת חזקה עשרות מונים
אני לא רוצה חוזק שכזה.

סימנים של חולשה עקבות שמובילים אל עצם הרוך.
אי אפשר לשבור מים הם רכים מידי.
ולמים יש את העוצמה לטלטל ולשבור.

ברגעים שאני רואה את המים שבי
הרכות הזו מערסלת אותי בנשימה חמימה
ולוחשת לי דברי שינה. יש בה את החוזק
לסחוף אותי לשאת אותי הלאה.
להחליק מעלי קוצים וצלקות.
לשייף אותי ברכות. חלוק נחלים.
נגעים.