זיוני שכל בלי דאגות

שאלתי אותה והיא אמרה שהיא לא זוכרת.

היא לא זוכרת איך ההורים שלה קראו לה.

היא לא זוכרת איך החברים שלה קראו לה.

היא לא זוכרת איך המורים, המנהלים והבוסים שלה קראו לה.

היא לא זוכרת הרבה מחייה הקודמים.

היא לא זוכרת מה הייתה שגרת הבוקר שלה.

היא לא זוכרת איך היא אהבה לשתות את הקפה.

היא לא זוכרת איזה בגדים היא אהבה ללבוש. 

היא לא זוכרת לאן היא אהבה לצאת לבלות.

היא לא זוכרת בני ובנות זוג מהעבר.

היא לא זוכרת איך זה לאהוב מישהו אחר ממני.

היא לא זוכרת איך זה ללבוש בגדים בבית.

היא לא זוכרת איך זה לישון על מיטה.

היא לא זוכרת איך זה לבחור מה לאכול.

היא לא זוכרת איך זה ללכת לישון מתי שהיא רוצה.

היא לא זוכרת איך זה לגעת בעצמה מתי שהיא רוצה.

היא לא זוכרת איך זה לגמור ממישהו שהוא לא אני.

היא לא זוכרת איך להתנהג כמו אדם עצמאי בעל דעה משלו.

היא לא זוכרת איך זה להיות חופשיה.

היא לא זוכרת איך זה לחיות בלעדיי.

ובינינו. לא נראה שהיא רוצה לזכור.