אני לא חושב שיש כאב פיזי שאתם יכולים לנסות ולגרום לי שיכאב לי יותר משכואב לי כעת.
יכול להיות ואני שוב דרמטי מדי, אבל באמת שאני מרגיש שאני משתגע.
אני מרגיש שאני צועק מבפנים או מת לצעוק לבחוץ. לצעוק "כמה אני רוצה שתחזרי" או "למה לעזאזל הלכת ממני?!" או "מה לעזאזל אני אמור לעשות עכשיו?!"
התאהבתי בך ואת בי (לפחות ככה נדמה לי). ועכשיו אני תקוע עם עצמי והמחשבות שלי. ועם הגירוד הזה, הגירוד שמתחת לעור. הגירוד הזה שאני לא מצליח להגיע אליו שמחרפן אותי מרגע לרגע.
אני לא מכיר אותך יותר מדי. לא הספקתי להכיר כמו שהייתי רוצה. אבל אני מרגיש שאת מה שאני רוצה והייתי צריך בחיים שלי. ועכשיו את כבר לא פה. ואני משתגע מהמחשבה על "עם מי את נמצאת עכשיו" ו-"מי יזכה בך בצורה עליה רק יכולתי לחלום"
ואני יודע שיהיה בסדר, שהזמן יעשה את שלו אם רק אתן לו ואעבוד על עצמי וכל הבולשיט הזה.
שאמצא מישהי אחרת שתגרום לי להתרגש כמו שאת גרמת, ושארגיש טיפשי עם המחשבה על איך הייתי אז כשכל מה שיכולתי לחשוב עליו היה את.
אבל עד שזה יקרה אני רוצה לדפוק את הראש בקיר. לקרוע את העור שלי מעליי. לעשות הכל על מנת לשכוח אותך (לא משנה כמה מבזה או כואב או סתמי זה יהיה).
ומצד שני אני לא רוצה לשכוח אותך. אני לא מוכן לוותר. לא מוכן לשחרר. רוצה להילחם. מול כל מי שצריך. להילחם עלייך ועליי ופשוט לגמור יחד ולגלות שמה שחשבנו ומה שהרגשנו היה כל כך נכון ואמיתי וזהו, לא צריך לחפש יותר, לא צריך להתאמץ, לא צריך לעבוד יותר.
הגענו הביתה. אחד לשנייה.