מאז שפתחתי את הבלוג (לפני יום וחצי בערך), עוברות בי מחשבות סותרות. או אולי לא סותרות אלא קצת מנוגדות-
מצד אחד אני ממש רוצה ליחצן דגדוגים. רוצה שתדעו כמה שזה נהדר ומגניב ומהנה ומענג וכל שאר הדברים שזה. זה דורש כתיבה מסוימת.
מצד שני, סוג אחר של כתיבה שמיועד לאלו שכבר מבינים. לאלו שיודעים מה כוחה של אצבע או מברשת שיער ושמן, או נוצה עדינה ופלאפית שמטיילת על הגב והבטן, או ישיבה על הספה כשהרגליים שלך עליי מצפות למגע שובב, יד שמתרוממת למעלה בעצלתיים למתיחה קלה וחושפת בטן רגישה או בית שחי...(לא אדגדג באמצע התמתחות אבל, לא לדאוג 😉)
אז החלטתי שהכי טוב יהיה פשוט לכתוב גם וגם- תתחבר מי שתתחבר לכתיבה שלי, העיקר שזה יעלה חיוך על הפנים, או לכל הפחות תחושת סקרנות קלה. או תחושת מוזרות אפילו- מבחינתי חוויה שמעוררת רגש מסוים- תשאר קצת יותר זמן בפנים, ואולי תתפתח למשהו גדול יותר. (כמובן בתקווה ובהנחה שהרגש הוא חיובי)
הנה דוגמא למשהו אקראי שהיה בא לי לשתף-
דברים שעוברים לי בראש כשאני רואה גיפים כאלו:
אל תפריעי לעצמך לקרוא, אני רק אשב לי כאן ליד כפות הרגליים שלך ואוליך את האצבעות שלי ברכות על הקשת שלך...מממ כן, תצחקקי לך 😊
נראה שתחת התנאים הללו באמת אין לך הרבה מה לעשות חוץ מלצחוק 🙃
לא להבהל- למיטיבי לכת- ככה זה בהחלט יכול להיראות עונש דגדוגי קליל, פעם הבאה שאני מבקש ממך לא להזיז את כפות הרגליים שאני מדגדג- אל תזיזי 😈
אדאג לשפר את כישורי הכתיבה והשנינות- מבטיח :-)