אני נחרד שבזמננו עדיין יש גברים שלא יודעים לכבד נשים.
אף אחד לא מושלם וכולנו בני אדם, נשים וגברים כאחד. אני כן מאמין ששני המין משלימים זה את זה ונועדנו להשלים זה את זה ולא להתחרות זה בזה. כוחנו באחדותנו.
פוגש אני בחיי נשים רבות שחוו טראומות באיזה שלב בחייהם, שלב שהותיר צלקת עמוקה בנפשם, ומדי פעם במהלך חייהן, הן נאלצות להתמודד עם גלים של רגשות אשמה, חרדות, כאבים וכדומה.
אין הספק מצוי בידי, שיתרונה של האשה בא לידי ביטוי בראש ובראשונה בגופה המורכב יותר מגופו של הגבר וביכולתה להרות וללדת. בורא עולם ידע שאם "אורח כנשים" יהפוך להיות אורח גברים, הוא יחזיר את העולם לתוהו ובוהו. האם הצייד יצא לצוד כשהוא בנידה? תשכחו מזה. הוא ישב בביתו בחוסר מעש, מלבד להיותו עסוק בהרהורי נפש נוגים ובלתי פוסקים מבוקר עד ערב במשך שבוע ימים, עד כמה הוא סובל המסכן...
הפסוק "לא טוב היות האדם לבדו.." בא לידי ביטוי בתקופתנו, בכך שגבר מתקשה לחיות לבדו והדבר הולך וגובר ככל שהגבר מתבגר. על פי רוב, לנשים קל יותר לחיות יותר בגפן. כמובן שאינני מתכוון ממש להכליל ואני מדבר על חתך גס באוכלוסייה.
לעתים, תוהה אני ביני ובן עצמי, האם יש קשר סטטיסטי בין מינו של האדם (זכר או נקבה) מחד לבין יכולתו לתחזק ולקיים אישיות דינמית מורכבת מכוחות סותרים בהרמוניה וברזוננס מאידך?
מדוע בדרך כלל גברים הם אלה שנוקטים באלימות מילולית, רגשית או פיזית כלפי בנות זוגן?