למספר דברים יש לי אפס סובלנות וסבלנות!
להבהיר, הפוסט מדבר על שני המינים, אבל מטעמי נוחות נכתב בלשון זכר בלבד.
א. חוכמולוגים - אנשים שאוהבים להתחכם.
יש חכמים ויש חוכמולוגים. יש חוכמולוגים שהם גם חכמים, יש הכול מכול. כשאדם מנסה להתחכם איתי, ואני לא מדבר על קצת התחכמויות פה ושם, אני מייד מבין שחבל על הזמן והאנרגיות שלי לטרוח להסביר.
נכון, רובנו אוהבים להתחכם לפעמים וזה בסדר, אבל אני מדבר על אנשים שמתחכמים ברוב הזמן, אוהבים להתפלסף ומדברים גבוהה גבוהה, עד שאתה המאזין, שואל את עצמך, מאי נפקא מינה? מה הועילו "חכמים" בתקנתם? האם יש להם בכלל תקנה? כאלה שלא יזרמו איתך בשיחות חברתיות, כי הם יותר טובים ממך. כי הם חייבים להתפלסף. חלק מהם גם אוהבים לנתח כל דבר שאתה מספר. להעיר בלי סוף ומציעים בלי שנתבקשו הצעות. היה לי פעם חבר שלמד ביולוגיה ואחר כך למד מחשבים והוא פשוט אהב לנתח בכל תחום ובכל נושא, כאילו ההיגיון והידע שלו, הם הכלים האולטימטיביים שדרכם אפשר למדוד, לכמת, לנתח כאיזמל של מנתחים, כל דבר שמגיע לתודעתו, כאילו האמת האבסלוטית והצדק המוחלט שוהים כדרך קבע בנחלתו ובנחלתו שלו בלבד.
ב. אנשים צינים.
הציניות נחשבת בעיניי כסוג של אלימות מילולית-רגשית. היא משמשת את האדם לצורך העצמה של עצמו באמצעות הקטנת הזולת, סוג של גזלייטינג. אני זוכר שיום אחד סיפרתי לחברים על קניות שערכתי בקניון ואחד החברים, מאלה שידועים כציניים, פשוט לא חשב פעמיים ואמר: "מעניין אותי איך חשבון הויזה שלך נראה". הצעתי לו לשנות את תחומי ההתעניינות שלו לתחומים שיפתחו אותו באמת ולא ישרתו רק את ייצר הסקרנות שלו וגם אמרתי לו שאני מקנא בו, עד כמה דאגותיו שלו צנועות!
ג. אנשים חסרי סבלנות וסובלנות.
יש אנשים שאין להם סבלנות להקשיב לך. הכול צריך להיות אינסטנט מבחינתם. רבים מאנשים אלה סובלים בעצמם מבעיות קשב וריכוז (אף אני סובל במידת מה מהפרעות אלה). אין מונח בשפת היום יום שיכול להעיד יותר על חוסר הסובלנות והסבלנות (חשוב להדגיש: במקרים רבים, הסבלנות והסובלנות הולכות יחדיו), מאשר המונח ששגור בפיו של כל נער: "חופר". כשאדם קוטע אותי בחוסר סבלנות, אני ממש חסר סובלנות להתנהגותו.
לא תמיד אפשר לתאר בשלוש ארבע מילים, מצבים או רגשות. אפשר לומר בצורה נימוסית וכנה: "מחילה, אני כרגע לא פנוי לדון בנושא הזה", או כל ניסוח מנומס אחר לצאת מהסיטואציה בכבוד תוך כיבוד הצד שכנגד.
מישהו שפעם אמר לי שאני "חופר" זכה לתשובה ממני בזו הלשון: "אתה טועה, אני כבר מזמן בשלב של קודח לאחר שסיימתי בהצטיינות את השלב של החריטה." אנחנו רגילים לתרבות אינסטנט, דור המיקרו והנינג'ה, שיש ברשותו כלי מדיה רבים של תקשורת חוצת גבולות, לוקה בחסר פעמים רבות כשמדובר בתקשורת בין אישית צנועה, פשוטה ומקרבת לבבות...
החוכמה ביחסים הבין אישיים שלנו, הוא לדעת להוביל (ולא להיות מובל), לזרום, להחליק, לעשות הפרדה בין מה שאתה חושב, עושה, מרגיש לבין מה שהאחרים חושבים, עושים ומרגישים ולפעול על פי חוכמת החיים שלך, על פי השקפתך, תוך כדי כיבוד הזולת, תוך שימוש בשפה של "פוליטיקלי קורקט". הדבר מחוייב מכורח המציאות על אחת כמה וכמה, כאשר אתה נמצא בסיטואציות שונות במקום העבודה, בהן אינך יכול לבחור את האנשים סביבך. הווה אומר, לדעת לאחל בוקר טוב גם לאנשים שביום יום שלך, לא ממש היית בוחר בקרבתם. אין אתה אמור להתחנף אליהם, אבל לקיים יחסים קורקטיים גם גינוני תרבות מינימליים.