איי שם בסוף שנות השישים נולדתי לזוג הורים ששרדו תופת ואיבדו את משפחתם.
זוכר מהם המון שמחת חיים . זוכר הרמוניה . זוכר את הפינוקים.החיבוקים.את אהבתם אליי .זוכר חיתולים לבנים כשלג על חבל הכביסה. זוכר סוגים של אוכל עירקי טעים מאוד.
זוכר מעט מגן הילדים. (מעורפל ).זוכר שהתחלתי את כיתה.א.
זה היה מעט מאוד .עד שהאסון הכי גדול קרה לי .
בוקר אחד הגיעו לבית הספר היו שם אנשי מקצוע שבישרו לי את הבשורה המרה .הוריי נהרגו בתאונת דרכים
אני ילד בן 6 לא מבין .לא קולט .לא יודע מה יהיה.ברגע אחד מילד שמח .הכי שמח.הפכתי לשורד ברמות הכי קשות שעוד לא הבנתי מה היא הישרדות בכלל.
באותם שנים במשרדי הרווחה למינהם פשוט זרקו ילדים כמוני למסגרות שלא משנה אם יש התאמה או לא.העיקר לסמן וי.
הייתי כשנה במעון ילדים אין לי מי יודע מה זכרונות משם.
בגיל 7 העבירו אותי לפנמיה בטבריה שקראו לה מצודה. ושם היו ילדים ונערים.הכל מהכל.נוער עבריין .ילדים ממשפחות פשע לצד ילדים יתומים.
היה שם מנהל אלים מאוד.אז בשנים ההם רוב הצוות היה משתמש באלימות בהוראת אותו מנהל זה היה יומיומי האלימות הזו.
הפעם הראשונה שקיבלתי מאותו מנהל נאצי .מכות זה היה שילד בגיר עישן בשרותים ואני נכנסתי לשם אחריו.אחרי נכנס מדריך שהריח את הריח והאשמה נפלה עליי. ואני בכלל לא עישנתי.
נלקחתי לחדר של הנאצי הזה.ושם לראשונה בחיי הכרתי את סרגל הברזל שהיה לו.היה לו סרגל כפול באורך 60ס"מ.( פגשתי את הזבל הזה בגיל 22.תרשו לעצמכם לדמיין)
באותו יום רע הגוף שלי ספג כל סנטימטר מהסרגל הזה. ניסה להוציא ממני מי עישן.כבר כילד הבנתי שאם אלשין.אהיה פגום ופגיע.ספגתי ושתקתי.
האבסורד הוא שאותו בחור שעישן היה גדול ממני באיזה חמש שנים ותמיד היה מציק לי.למרות זאת סתמתי את הפה. וגם שלא הלשנתי הוא המשיך להציק.(השתיקה יפה לחכמים).עדיין לא הבנתי זאת .מדוע זה ככה.
יום אחד הגיע נערה יפה מאוד .עם מראה מאוד מאוד קשוח.זוכר אותה בקושי מחייכת. תמיד קשוחה ורצינית.מדברת בצורה תוקפנית. מלאת ביטחון.
הסתבר שהיא הגיעה מהאיזור שבו נולדתי והיא ידעה את הסיפור שרץ אז בשכונה עליי ועל הוריי.אך לא ידעה שזה אני..מהר מאוד היא הייתה שם בין השולטות ודפקו לה חשבון.אני לא התקרבתי אלייה.
יום אחד אותו בחור שהיה מציק לי.עשה זאת מולה. (שם החלה התפנית בחיי) אני זוכר עד היום איך היא קיפלה אותו בשניה.אני התלהבתי נורא לראות אותו חוטף. .
משם זה המשיך שהיא שאלה אותי שאלות.ואז הבינה מי אני.היא לקחה אותי תחת חסותה.אני זוכר איך בשניה הפכתי לילד עם ביטחון עצום.( אני עד היום מחפש אותה להודות לה)
אני כבן שמונה לערך כבר.מחזיר לאותו ילד זבל .והחזרתי בריבית עד כדיי כך שאני עד היום לא יודע איך הוא עמד בזה.( לא גאה בזה)
שם העברתי כמעט שנתיים ללא חופשות .אין לאיפה בכלל ללכת לחופשה כמו שאר הילדים.שנתיים שלא אשכח .
עוד לא הבנתי למה אהפוך ומה יהיה בעתיד.אך אותו מקום היה לי חושך ללא מוצא. התחילה לקנן בי המחשבה .שאני חייב לברוח משם.לא היה קל לעשות זאת.זה היה במכתש מרוחק מהעיר.גדרות מתכת גבוהים שמירה 24 שעות.
בשנתיים האלה כל כך התחשלתי.כבר לא היה בי שום פחד.תכננתי לחפור בלילה מתחת לגדר ולברוח.דאגתי לכלי מתאים לחפירה. מבלי לדעת להיכן אברח.העיקר לברוח.
באחד הלילות עשיתי זאת.איזה לילה מטורף.זוכר אותי יורד את ההרים בחושך מוחלט ירידות קשות עם סלעים גדולים..ילד בן 10 שבורח ולא פוחד מכלום.
הגעתי לתחנה המרכזית שם למטה.זוכר לילה ארוך עד שהאוטובוסים התחילו לפעול.התגנבתי לאוטובוס .מבלי לדעת מה היעד.נסיעה ארוכה.יאללה איזו נסיעה זו הייתה .כאילו אני בדרך לנופש הכי יפה בעולם.נסיעה באוטובוס לאחר שאני סגור שנתיים.
הגעתי לאיזור הקריות.היה שם איש אחד שהיו לו סוסים. זו הייתה מעברה ישנה כזאת הייתי מאוד רעב.. ופניתי אליו לשאול אם יוכל לעזור במשהו. הוא שאל אותי שאלות.עניתי בכנות שברחתי מפנמיה.הוא הכיר את הפנמיה הזו והסיפורים שהיו עליה.
הוא נתן לי לאכול והוא אמר לי שיוציאו צו משפטי לחפש אותי לא הבנתי מה זה בכלל.היו שם באותה מעברה בתים חצי שבורים. העברתי שם .לילה אחד. בבוקר קמתי לחפש את מה שאין לי מושג ממש בלי יעד.הייתי בולט וחשוד יותר מידיי.
לאחר יומים שוטרים עצרו אותי. סירבתי לענות לשאלות.נלקחתי לתחנת משטרה.ומשם חזרה לאותו גהנום בטבריה.שוב מכות מהנאצי.שוב אותו שיט.
שוב בורח ללא יעד.נתפס שוב.בורח שוב.וחוזר חלילה.בסופו של דבר הצלחתי בעזרת הבריחות לעורר כנראה משהו במשרדי הרווחה והחליטו לשלוח אותי למשפחה אומנת בהרצליה..
שוב נלקח. נזרק לשם כאילו אני עול שצריך להיפתר ממנו וולא משנה מה.משפחה 2 ילדים בערך בגילי. בן ובת.הילד היה שקט כזה .הבת הייתה אחת שאוהבת להלהיט ליצור באלגן.האם הייתה אישה כנועה כזאת.האב היה קשוח מאוד ואלים.או או איזה אלים.
אני מבין מהר מאוד .מתוך שיחה ששמעתי בין ההורים על הכסף החודשי שהם יקבלו עבורי מהמדינה.אני שומע את האב אומר לה שאיפה שאפשר לחסוך עליי שתחסוך.
אני זוכר ארוחות בימי שישי שלילדים מותר לשתות קולה .ולי מותר רק מים.אני זוכר שהיה ארון חטיפים שלהם בלבד.
אני זוכר שנפלה לי כוס ונשברה.על כך חטפתי מכות רצח מהאב.
החזירו אותי למסלול לימודים.אבל אני כבר עם שורשים אחרים.המוח לא שם כמו של שאר הילדים שם.מה לי וללוח מה לי ולמורים. אני בחושך מוחלט.אין מוצא. אני שם כי אין לי פתרון.אין כלום.
בשכונה הייתה אישה שעבדה כאחות באחד מבתי החולים הי הייתה כבת 30 גרושה.רצו עלייה כל מיניי שמועות בשכונה שם. שהיא והיא וכל מיניי שיט.
יום אחד ראיתי אותה עם סלים יורדת מהאוטובוס. הצעתי את עזרתי הרמתי את הסלים.היה יום קייץ חם במיוחד. היא הציעה לי מיץ תפוזים שהיא סחטה(מכור לזה עד היום) התלהבתי זו הייתה פעם ראשונה. ששתיתי את זה.וואו איזו הרגשה מפקינג מיץ תפוזים סחוט.כולה מיץ
היא הרגישה מייד שאני עף בצורה מוזרה על המיץ הזה.השאלות החלו.היו עליי ריכולים בשכונה שאני מאומץ.אז ידעה מעט. אז באופן טיבעי שאלה מה ומו.ואני ניפתחתי בכנות גמורה.
היא הציעה לי לבוא מתיי שבא לי .וכך זה התחיל שיש מישהי זרה לחלוטין שדואגת לי. דאגה כזו לא מובנת.היא אפילו קנתה לי ביגוד.ממש התלהבתי מכך.(זה יצר באלגן)המשפחה הרעה הזו גם בזה .זה התהפך עליי.
המשך יבוא..
ועכשיו רוצה לבקש משהו . כאן אני מרגיש הכי בבית ולכן נוח לי לשחרר.מידיי פעם אני בורח גם לצאט . קרה שבעקבות הפוסט הקודם הציעו לי עזרה.אז לא. בבקשה לא להציע לי כלום. מעריך את הרצון .תודה.