"פאק, מה עשיתי כל הזמן הזה?"
זוהי הייתה אחת המחשבות שרצו אצלי כשהייתי באורדורה ובדאנג'ן.
כשראיתי את האנשים מסביבי, כולם מבטאים את המשיכה שלהם לשליטה נשית, כולם מתחברים לסשנים, רוקדים ומדברים, פשוט נהנים מהרגע.
כשראיתי את מה שהולך לנגד עיניי, חשבתי לגבי מה שאני עברתי במשך כל הזמן הזה, כל התקופה שבה הייתי לבד, לא ממש יוצא למקומות בילוי חברתיים, כעת רואה אנשים בגילי, לא מוטרדים מהחיים, פשוט נהנים לשרת או לקבל שירות.
ואני חושב, "פאק, איך הזנחתי את עצמי כל הזמן הזה?"
כשנכנסתי למאנצ'ים, כשביקרתי בפמדומים השונים למיניהם, גיליתי עולם שאני סוף סוף יכול להתחבר אליו, שאני מרגיש משוחרר, מסוגל לדבר על מי שאני, לשתף את התחושות שלי כלפי שליטה נשית, נהנה לצפות בסשנים או באקטים השונים שמתבצעים, ופשוט יוצא נגד כל מה שמקובל.
ואני חושב, "פאק, למה לא התחלתי את זה מוקדם יותר?"
כשנהייתי יותר מודע למשיכה שלי כלפי שליטה נשית, ובסוף החלטתי לשחרר מכל הדברים הכבדים שזה הוביל, ופשוט להתחיל לדבר את זה, לשתף את הקשיים, הפחדים, הרצונות. עכשיו, שכבר זה לא מאוד מטריד אותי, אני מרגיש שאני חי יותר, פועל לעתיד יותר טוב עבורי, מנסה להתמקד בבריאות שלי ובמצב הנפשי שלי.
ואני חושב, "פאק, למה לא עשיתי את זה לפני כן?"
פאק. זה באמת קורה. אני באמת מדבר על זה. אני באמת הולך למסיבות בדס"מ. אני באמת מדבר עם אנשים על שליטה, על קשירות, על כאב, על שירות, על כל מיני דברים שלא חשבתי שאני אוכל לדבר על זה לפני כן.
פאק. זה ייקח עוד זמן עד שבאמת אבין את מה שאני, את מה שאני מתחבר, את מה שמושך אותי, את מה שאני מחפש, ולהשלים עם עצמי.
פאק. למה זה אמור להיות ככה?