לבן על לבן.

"הייתי ברור מספיק, או שיש שאלות ו/או תהיות ?!".
אפשר היה לשמוע אותה בולעת בכבדות את הרוק, דרך הטלפון. הנשימות שלה הפכו לכבדות יותר, עמוקות יותר.
היא מלמלה משהו לא ברור, כאילו לצאת מידי חובה.
שאלתי אותה שוב, בטון תקיף יותר - "יש שאלות, או שהצלחת להפנים ה כ ל, בצורה מפתיעה ?".
היא נלחצה יותר מהטונים, אבל הצליחה לענות הפעם "כן, ברור" בצורה משכנעת ומניחה את הדעת.
"יש לך שעה וחצי להתארגן. בהצלחה".
החיוך שלי נמרח והתרחב, לאחר שניתקתי את השיחה. ידעתי שהדברים שלי יפעלו בצורה אפקטיבית. הפעם היא תעמוד בציפיותיי, גם אם היא תבכה דם. היא לא תתן לעצמה לגרום לי את האושר שבלא לעמוד בהנחיות.
בדרך, מהרכב, שלחתי לה הודעה "חצי שעה. ואל תתאמצי לאכזב". מהיכרותי עם הנפש הפועלת, ידעתי איך ואיפה בדיוק ללחוץ לה ואצלה. תחושת סיפוק שכזו... מזמן לא חוויתי. היא הולכת לשלם על היוהרה המוגזמת, האומץ המופרז ובעיקר על המעשים שעשתה במודע. אני מתאר לעצמי שידעה שיודע הכל. אולי ניסתה להכחיש ולהתכחש, להדחיק ושלכנע את עצמה שלא, אבל ידעתי בדיוק מה מתחולל בקרבה. והאמת...? התמוגגתי על כל תנועת פיתול שלה, כל מחשבה מבועתת וכל תפילה שנשאה.
"תזיזי את האגן שלך, כמו שאת יודעת לעשות הכי טוב. אני כאן".

מאה ושמונים שניות מאוחר יותר, היא מופיעה מענטזת, ברקע. ייאמר לזכותה, החשש גרם לה לעמוד בהנחיות בצורה מדוייקת.
חצאית המיני הבהירה והקצרצרה, הגופיה הלבנה נטולת החזיה, השיער הפזור אך המוקפד ומלא הברק, נעלי חצי המגף עם העקבים הגבוהים. חייכתי לעצמי בהנאה ובסיפוק.
היא פותחת את הדלת, משחילה רגל ארוכה פנימה. בתנועה מהירה וחדה אני מחדיר את היד מתחת ולתוך החצאית, חופן פלח ישבן ומוודא שהחוטיני המינימלי עליה, כמו שביקשתי.
"שבי". היא בולעת את הרוק, ואת ההשפלה, ונוחתת בכבדות על המושב. הרכב מתמלא בריח קרם הגוף והבושם שלה, שכל כך אהבתי.
לא מחליפים מילה. היא בודקת את האיפור שלה במראה שבמגן השמש. אני מביט בה דרך ראי הרכב.
"לאן נוסעים, מאמי ?".
"תתאפקי, למרות שקשה לך".
"נו, מאמי... אתה יודע שאני חלשה בכל מה שנוגע לדחיית סיפוקים. כשאני רוצה וצריכה, זה כאן ועכשיו !".
אני מיישיר אליה מבט חד וקר. "תארי לעצמך שיודע. אמרתי לך כבר עשרות פעמים - יודע הכל, גם אם לא מדבר על זה. לא הגיע הזמן שתפנימי ?!".
היא משתתקת. מנסה להושיט לי יד, ללטף ולאחוז. מניחה אותה על הברך שלי, ללא תגובה.
אחרי נסיעה של כרבע שעה, שהרגישה כמו שעתיים, מגיעים למושב באיזור מבודד. אחרי עוד כמה מאות מטרים, עוצר את הרכב בכניסה לבית מטופח, שבנוי צמוד לחוות סוסים ולשטח כפרי נרחב. מול הבית חונים עוד שלושה רכבים. היא מסתכלת מסביב במבט מופתע, מהול בחשש. כמו שחשבתי, היא מזהה את הרכבים.
"מה... איפה אנחנו...?"
"צאי מהרכב וכנסי פנימה. הדלת השמאלית".
"מה איתך ? אתה לא נכנס איתי ?".
"את לא תצטרכי אותי איתך. מחכים לך בפנים, ידאגו ויטפלו בך היטב. כמו שאת אוהבת וצריכה".
"אבל... חשבתי שאנחנו נבלה ביחד הערב... אני לא רוצה לבלות עם אחרים, אני רוצה וצריכה אותך איתי".
"גשי. את תבלי ביחד. ביחד עם אלה שבילית איתם בעבר, בנפרד, כשעוד האמנתי לך. ואז, להזכירך, לא ממש עשית קולות של צריכה אותי. אז אירגנתי לך מעין פגישת מחזור עם כל אלה שניסו ועשו אותך, איתך".
היא מסתכלת עליי במבט ריק. בוהה ולא ממש יודעת מה להגיד ולעשות. אני מתכופף ורוכן לעברה ופותח לה את הדלת, באופן סימלי.
"גשי. את אורחת הכבוד, במסיבת השחרור שלך. אל תתני להם לחכות לך יותר מדי. הם רעבים ומתגעגעים אלייך".
היא מתחילה לבכות, האיפור המוקפד נמרח. אני מחייך אליה ומושיט את היד. מסיט קווצת שיער מהפנים.
"אל. תפסיקי לבכות ולטנף את עצמך. תשאירי להם את המלאכה".
היא מעיפה בי מבט אחרון, מלא ייאוש ותחינה. יוצאת מהרכב ומתחילה לצעוד לעבר הדלת.
אני פותח את החלון, מוציא את הראש ומסנן לעברה "הפתעות. לא תמיד הן נעימות, לא תמיד כולם אוהבים אותן. אבל צריך להתמודד איתן".

"בהצלחה".