כולם מדברים על מין.
על התשוקה, הפיתוי, המשחק.
אבל אף אחד לא מדבר על הרגע שאחרי.
על החיבוק.
על הליטוף.
על השקט.
שם- איפה שכביכול הכי בטוח- אני הכי מפחדת.
כי בשבילי, מין זה המקום שבו אני שולטת.
אני יודעת איך לזוז, איך להרגיש, איך לספק.
אבל כשמישהו מבקש להישאר, ללטף, להחזיק-
אני קופאת.
זה מרגיש לי לפעמים יותר חשוף מלעמוד עירומה.
כאילו הרכות הזאת עלולה לשבור אותי.
כאילו זה מסוכן יותר מתשוקה.
כי בתשוקה אין רגשות- אבל בחיבוק יש הכל.
וזה מערער אותי.
כי פתאום עולות לא מעט שאלות ואז גם הפחד משתלט.
רוצה לברוח, להתנתק ולחזור למוכר- לסקס בלי עומק.
לריחוק עטוף באשליה של חיבור.
אבל האמת היא שאני לא רוצה לברוח יותר.
אני רוצה להישאר.
לתת לעצמי להרגיש גם את הרוך, לא רק את התשוקה.
לתת ללב שלי מקום- גם כשהוא פוחד.
כי כשאינטימיות מפחידה יותר ממין- זו בדיוק הנקודה שבה מתחילה הריפוי.