נכנס לכלוב

קבענו מחר.

את תבואי לדירה שלי.

אני שולט בתפריט ובאג׳נדה.

אני שולט בתוכנית.

אמרתי לך להביא משחקי קופסה.

ואת תביאי ותשקיעי מחשבה וזמן כדי לרצות אותי.

ואני אהיה גאה בך על שניסית ועשית.

ואני אומר לך את זה

וזה יגרום לך להרטיב.

ואני אלטף אותך 

כדי להביע הערכה.

אבל אני אוציא את המשחק שהכנתי אני.

והמאמץ שלך ירד לטמיון.

וזה ימיס אותך.

אני לא צריך להתאמץ הרבה בשביל לייצר הרבה.

ככה אני.

בשולט הזה זכית.

אני מוציא קובייה.

אחת, קטנה.

אדומה.

מניח אותה על השולחן.

בודדה.

את מסתכלת עליה ואז עליי.

בתמיהה?

מה נעשה עם הקובייה?

אני נהנה מאוד מהבלבול שלך.

ואני משאיר אותך איתו.

הולך וקם לחדר השני.

חוזר עם דף ועט אדום.

את מסתכלת עליי.

בדממה.

עדיין תוהה.

מה נעשה עם הקובייה?

אני לוקח את הדף אליי.

אני מחזיק את העט.

הדממה מטריפה אותך.

מענגת אותי.

אני שומע אותך נושמת.

שואלת.

תוהה.

ואני בוחר להשאיר אותך להסתבך בחלל הזה.

 

אני כותב על הדף מספרים בגדול.

מ1..

עד 6.

משאיר מקום ליד כל מספר.

ואז אני מסתכל עלייך.

מסתכל בך.

בעייניך.

ומחליק אלייך את הדף.

אני מפר את השתיקה.

״תמלאי ליד כל מספר אזור או איבר בגוף״.

היא מסתכלת עליי ומחכה להוראות נוספות.

הן לא מגיעות.

אני מרגיש אותה מתלבטת אם לשאול.

היא יודעת שאסור לה.

היא תסתבך עם עצמה עד שתבין.

אני אעזור לה קצת.

לוקח את הדף ואת העט

ורושם ליד המספר 1 - חזה.

אני מחליק לה בחזרה את הדף.

היא מבינה עכשיו.

היא חושבת.

היא מהססת.

אבל היא רושמת.

2 - צוואר.

3 - ידיים.

4 - בטן.

5 - ירכיים.

6 - רגליים.

 

אני לוקח את הרשימה חזרה אליי.

מסופק אבל חושב.

היא יכולה להיות טובה יותר.

אני הולך ל3 ומוחק את הידיים. כותב במקום פנים.

אני הולך ל5 ודוחף את המילה ״בין״ לפני הירכיים.

יותר טוב. אני מרוצה.

אני מסתכל עליה.

אני בודק.

היא בסדר.

היא איתי.

אני מלטף אותה שוב כדי להרגיע ויוצא מהחדר.

אני חוזר עם עוד קוביה אחת נוספת, כחולה.

ועם עט כחול.

אני כמו קודם רושם על הדף את המספרים 1 עד 6.

אני רושם ליד המילה 1. הצלפה.

ואני מעביר לה את הדף.

זה מספיק לה כדי להבין.

אני רואה את השפה שלה רועדת כשהיא מדמיינת ומנסה להחליט איך למלא את הרשימה הזאת.

אבל היא כל כך טובה ועושה עבודה מצויינת.

הפעם אני אפילו לא מתקן.

1. הצלפה

2. צביטה

3. גירוי מענג

4. דגדוג

5. קשירה או לחץ

6. נשיקה או ליקוק.

 

לקחתי את הרשימה אליי ואחרי שבחנתי אותה הרמתי את עיניי אליה כדי לראות שהיא מבינה את המשחק שבחרתי לנו. ובכל זאת, אני מבהיר.

 

״אנחנו היום הולכים לשחק משחק שהוא רק שלנו. אנחנו יצרנו אותו. הוא בנוי סביבנו. זכית בו וזכית בי.

אני הולך לשים לנו סרט. את כרגיל תתקפלי ותתכרבלי בתוכי. כמו שאת אוהבת. אני נותן לך מתנה. את תהני מהליטוף ואני אהנה לשחק בך.

כל פעם שאנחנו נראה בסרט נגיעה - מגע של שני אנשים - אנחנו נעצור. ואת תטילי את הקוביה. קודם אדומה. אח״כ כחולה.

ומה שהקוביות יגידו לנו לעשות,

אנחנו נעשה.

כי זה מה שאני אומר שנעשה.

מובן?״

 

היא חייכה בביישנות.

היא אוהבת את המשחק הזה.

אני מכיר אותה.

 

״אה ושכחתי. כל עוד אנחנו רואים את הסרט,

הקוביות בפה שלך. את מוצצת אותן.

כמובן שלא בולעת. אנחנו צריכים אותן״.

 

מבט קל של חשש עובר על פניה.

אבל היא בסדר.

היא חזקה והיא תתמודד.

היא תתגבר.

 

אני מתיישב על הספה.

פותח כפתור ומשחרר את החגורה.

ידיים על השולחן.

אני טופח על הספה ומסמן לה לבוא לידי.

היא כבר מכירה את התנוחה.

מכורבלת עם הראש עליי.

אני מפעיל את הסרט.

לוקח את הקוביות מהשולחן.

ושם לה בפה.

היא מצייתת.

רואים שהיא מתרגלת לתחושה.

הסרט מתחיל. 

״תביאי לי את העטים״ אני מורה לה.

במינימום של תזוזה היא לוקחת אותן מהשולחן ומביאה לי אותן.

״וגם את הדף״.

היא מביאה לי.

את הדף אני מקפל, למשולש.

״כל פעם שתגלגלי קוביות תוציאי קודם את הדף ותראי לנו אותו שנזכור את החוקים. אנחנו נשחק עד שמרוב רטיבות המילים ימרחו ואי אפשר יהיה לקרוא. רק אז המשחק יסתיים״.

אני מרגיש רעד עובר לה בגוף כשאני מחליק את היד ומרגיש את נייר המשולש מתמקם לו בין התחתונים למפשעה שלה. נתקל בקצת רטיבות שאני מורח לה על החולצה בדיוק מעל הפטמה.

אני ממקם לה את כפות הרגליים אחת מעל השנייה. בוהן מעל בוהן. אני משחיל את העטים ככה שהם עוברים בין שני הבהונות ונתפסים לה באצבעות.

״ולהם אסור ליפול״ אני פוקד. מוודא שהיא מבינה שהרגליים שלה חייבות להישאר ככה מקובעות וצמודות אפילו בלי שהייתי צריך לקשור.

כתוביות.

הסרט מתחיל.

ניו יורק.

בר.

אישה יפה בגופייה.

ומישהו שם לה יד על הכתף.

 

התחלנו.

 

את הקוביות אני לא יכול לצלם.

הן בפה שלה.