בדיוק חצי שנה.
טוב. ויומיים.
אני כבר לא זוכר איך מצאתי את הכלוב.
אני זוכר את תחושת ההתפוצצות. היה לי כל כך חסר משהו שלא ידעתי שקיים.
זה מזכיר לי את תהליך היציאה מהארון שלי.
משהו שהרגשתי בכל נים בגופי,
בכל נשימה,
אבל לא ידעתי להגיד ולהסביר;
שאני גבר.
וזה לא משנה שאני נקבה.
אני גבר ורוצה להיראות כזה.
אני לא מרגיש בנוח עם הגוף שלי,
ואני צריך להתאים אותו כדי להיות בנוח בעורי שלי.
17 שנים עד שנתתי מילים ובחירות שאפשרו לי לממש את מי שאני. לצאת מהארון. גבר.
אז בדיוק ככה, אבל עם בדסמ.
מעולם לא התחרמנתי ממין ונילי.
בקושי התחרמנתי.
מין היה דבר רחוק ומכאיב ומורכב.
במיוחד עם דיספוריה מגדרית.
אבל כשניסיתי לצפות בתכנים
וקצת להתעורר,
קצת להרגיש,
נמשכתי רק לקשירות, לכאב, לכניעה ומטעמי שליטה נוספים.
פשוט לא מעניין אותי בלי זה.
אז ידעתי תמיד אבל לא עשיתי עם זה כלום.
לא ידעתי איך, איפה או שבכלל מותר.
זה טאבו, זה אסור.
אפילו עם המטפלת האגדית שלי בקושי מצליח להעלות את הנושא.
אבל משהו בער.
איזה מנוע פנימי שלא ידע מנוח.
משהו שהיה חייב להתפרץ.
ולפני חצי שנה בדיוק מצאתי את עצמי כותב בגוגל אוסף של מילים שהובילו אותי לאתר הזה.
ווואו.
האתר הזה.
האנשים פה.
הכתיבה פה.
החשיבה פה.
העולם הרגשי, והפיזי, והמנטלי והמיני פה.
וואוו.
זה מה שחיפשתי.
בלי לדעת ובלי להיות מסוגל להסביר.
אבל זה זה.
התמכרתי. אני מכור.
קראתי בלוגים.
קראתי פרופילים.
שלחתי הודעות.
התכתבתי.
דיברתי.
פינטזתי.
הרגשתי.
חלמתי.
ובעיקר התחלתי ללמוד.
והנה 6 שיעורים שלמדתי, אחד לכל חודש שלי פה.
קודם כל - לא כל מי שרוצה מתאים.
בהתחלה דיברתי עם אנשים (בעיקר גברים) שהיו מבוגרים ממני בהרבה. זה לא היה נכון לי וטוב שזה נשאר בהתכתבויות. לקח לי רגע להבין שלא כל מי שרוצה אותי מתאים לי. וזה שרוצים אותי לא מספיק כדי שארצה בחזרה. בטח ובטח אם רוצים אותי רק בגלל הגוף והגיל ובלי להסתכל מעבר.
שנית כל - אני גם וגם.
אני לא רק עבד שיודע להכנע ולהתמסר ולהעניק את כל עולמי לשולט/ת מסנוור/ת.
אני גם שולט יצירתי ורגיש שמרעיד בכמה מילים את עולמו וגופו של נשלטים.
אני יודע להתאים את עצמי למי שעומד מולי, מתוך רצון והנאה, לא וויתור ולשהות בכימיה ובדינמיקה המתאימה והמספקת והמיטבית ביותר לשנינו.
שלישית - הכוח שלי הוא במילים.
בחשיבה ובדמיון.
ביכולת לתאר משהו שהייתי רוצה ולהגיע למשהו שמעולם לא חשבתי עליו לפני כן.
אני אוהב לכתוב, אני נהנה מזה.
ואני טוב בזה. אם אתם חושבים אחרת, לא קראתם מספיק ;)
המילים נותנים לי פורקן וביטוי. והרגשה וחשיפה.
בלי מילים אני כבול.
בלי מילים אני משתגע.
רביעי - אני מתמסר. אני מלא בתשוקה. אני אינטנסיבי.
לא עבד לי עם אנשים שלא היו זמינים, שרצו לאט, שלא הרגישו בנוח. אני קופץ ראש למים העמוקים עוד לפני שהבריכה סיימה להתמלא. תנו לי לשלוט, תנו לי להיכנע, תנו לי מהר ומההתחלה.
אני שם ואני רוצה.
רק תרצו איתי ותאמינו.
בי ובנו ובעצמכם.
חמישי - אני מחפש קשר עמוק ומשמעותי.
כוללני ומלא ועוטף וסוחף.
אני לא מצליח לשים בצד את הרצונות והפנטזיות. זה חלק עצום בתוכי שסוף סוף קיבל דרור. ואני נותן לו. וזה בסדר שאני פחות מרוכז בעבודה. שהחברים קצת פחות מעניינים אותי. שהמשפחה לא במקום הראשון. אני פה ואני מתמסר לזה ונותן לעצמי להרגיש את זה בכל רובד ופינה בגופי. ממש בכל רגע.
שישי - אחד קצת מבאס אבל חשוב.
יש פה אנשים רעים. או חלשים. או שטחיים.
או כאלה שלא מגיע להם הגדרה שלילית אבל פשוט פגעו בי.
יותר מדי שיחות נגמרו בהיעלמות חד צדדית ואפילו מחיקה של הצ׳אט בלי שום הודעה והתרעה.
נשלטים שנהנו, ככה לפחות הם התבטאו וסיפרו, מסשן מרחוק של כמה שעות בהם נתתי להם מעצמי ומהאנרגיה שלי, נעלמו בלי לשוב. במקום לכתוב לי חזרה בשעה שקבענו שלא מתאים להם הם בחרו למחוק את הצ׳אט ולחסום אותי בכלוב.
גוסטינג. ולא משנה כמה אני משתדל ומבהיר ומתאם ציפיות בהתחלה. הכל מותר. הכל בסדר. הכל מתקבל. הכל לגיטימי. תחתוך, תחתכי. תסיימו את הקשר בלי להסביר למה. זה שלכם ואתם לא חייבים לי הסבר. אם לא נעים - ברור שתגידי ותעצרי. אבל תגידו שזהו, שאתם לא רוצים יותר! אל תשאירו אותי מרחף בחוסר הבנה וחוסר וודאות. זה שורט אותי וזה הפך את החודשיים האחרונים לבלתי נסבלים.
זה מוטיב כל כך חוזר שזה לא יאמן.
פשוט תהיו אנשים אנושיים, בבקשה.
מכבדים, אמפתיים או רגישים במידה הכי מינימלית.
בבקשה.
אני מתחנן.
הגענו ליום שבת. אחרי שישה חודשים, שישה שיעורים ושישה ימים בשבוע, מגיע הסופ״ש. אז מה עושים בסופ״ש? כרגע אני לבד. משפחה, חברים, עיסוקים. אבל הכל זה רק הד כהה למה שבאמת הייתי רוצה. להיות איתך. עם מישהו/י שרוצים אותי. אחרי כל השיעורים שלמדתי ועם כל מה שאני מביא ועוד יש לי לגלות שבכלל קיים בי.
תבחרו בי.
אני כל כך רוצה ומחכה לזה.
מחכה לך.