מעולם לא הייתי בכלבו הזה.
כלומר, הייתי בו מיליון פעמים.
אבל אף פעם לא בכלבו כל כך קינקי.
הוא היום פתאום אחר לגמרי.
אין ספק שהקינקיות שלי מתפתחת.
גדלה לגודל גדול במיוחד ובריא מאוד.
מתחזקת. מתארכת. מתקשה.
כל פריט פתאום בורא עולמות של פנטזיות.
הייתי נשאר עוד אם לא הייתי פוחד שהרטיבות מהתחתון תגיע למכנס.
הלכתי למחלקת היצירה.
חיפשתי נוצה.
נוצה גדולה ורכה עם קצה חד ושורט.
כזאת שאוכל להעביר על גוּפֵךְ.
כזה שימשך כמו מגנט לאזורים הכי רגישים שֶׁלָּךְ.
אולי נעשה עצירה בבית שחי אם זה ידגדג אוֹתָךְ.
אם זה לא מדגדג אוֹתָךְ ולוקח לָךְ את היכולת לנשום זה לא שווה.
כזה שיעצבן את האף הקטן והחמוד שֶׁלָּךְ ויגרום לָךְ להתעטש בלי שליטה.
כזה שיעצור לָךְ את הנשימה מרוב תחושה ויעשה לָךְ עור ברווז.
ראיתי אטבים. כאלה מעץ.
קטנים. בינוניים ואחד ממש עצום.
הקטנים, המרובים, יקשטו לָךְ את הגוף כל כך יפה.
קצת על הירכיים קצת על הבטן.
אולי על האוזניים ואפילו על הַשְּׂפָתַיִם.
הבינוניים יפוזרו יותר במתינות.
אולי על הַשְּׂפָתַיִם שֶׁלָּךְ כדי לחשוף את הַיָּהֳלוֹם שֶׁלָּךְ.
אולי ממש על הפטמות.
אולי על הַלָּשׁוֹן.
ואז ניקח את העצום - יחיד במינו - ונשים לָךְ…
אַתְּ יודעת איפה.
על הַיָּהֳלוֹם הַחָשׂוּף שֶׁלָּךְ שצמא למגע.
אני לא יודע כמה רע ולא נעים זה יהיה.
אבל אני בטוח שזה ירגיש נהדר.
המשכתי ללכת וראיתי תיקים קטנים וחמודים.
כאלה ששולחים עם הילד לגן.
אוי זה מושלם.
אתה עכשיו תפסת את המקום במחשבות שלי.
הילד הקטן והמתוק שלי.
אתה שקורא לי אבא.
אני אביא לְךָ תיק כזה.
אתה תזכה בו אם תהיה ילד טוב.
ואתה תיקח ותביא אותו ותלך איתו ברחוב.
ואף אחד לא יבין למה בחור כזה מבוגר הולך עם תיק של ילדים.
יחשבו שבטח יש לו ילד.
לא, הם טועים.
אתה הילד. הילד שלי.
ואנחנו נכניס אליו את כל הצעצועים שֶׁלְּךָ.
חלקם יותר שלי משֶׁלְּךָ.
אבל נוציא אותם אח״כ ונכניס אותם כולם אֵלֶיךָ.
בהתחלה אחד אחרי השני, ואז ביחד.
כמה שיותר.
כמה שתצליח להכיל.
ועוד קצת.
באזור של המשחקים הייתה ערכת אלקטרוניקה.
כזאת עם חוטים אדומים וכחולים,
ומנורה קטנה שאפשר להדליק.
הערכה הזאת שייכת לָךְ מלכתי.
אני אביא לך בהכנעה את הערכה,
כדי שנחבר אותי אליה,
ונראה,
אם אני מספיק מדליק בשבילך.
אם הזרם שעובר בי חזק מספיק לסיפוקך.
אם יש בי את האור שמגיע לך.
ואת תתעללי בי.
עד שהאור ידלק בנורה,
ותמשיכי,
עד שמרוב זרם הנורה תישרף.
ואז בחומרי הבנייה והשיפוץ.
וואו.
דבק.
אזיקונים.
חוטי מתכת.
רצועות מנשא.
כל הדברים שאיתם אפשר לקשור ולקבע אוֹתָךְ.
כל מה שאני צריך כדי לקחת לך את היכולת לזוז.
להתנגד.
את נשארת רק עם היכולת להתמסר.
ולוותר.
אפילו כלי המטבח נראו לי כולם פתאום כמו כלים להצלפה.
הקופסאות נראו לי כמו כלובים לדחוף בהם עבד.
עם הטושים את תכתבי עליי שאני שייך לך.
סרטים שאורזים מתנות ישבו לך על העיינים.
מוט מתח שתולים בדלת וממנו גם את תיתלי.
ראש לצינור בגינה שאיתו אשטוף ממך את הלכלוך אחרי שנסיים לשחק ואולי גם איזה שפריץ חזק לתוך החור כדי להכאיב.
ניילון נצמד שיקבע אותך ויחשוף כל חלק בך למגע באופן מגרה בלי שתוכלי לזוז.
פונפונים רכים ונעימים לטייל איתם על גופך,
ונצנצים לקשת את גופך,
וצעיף לקשור,
ומגרפה לשרוט,
וכלי לריסוס להרטיב,
ותבנית לקוביות קרח שיקפיאו,
ונרות לשבת שיטפטפו,
וקולבים,
וקולר,
וקליפסים,
וגומיות,
כאלה מבד
כאלה גדולים
וכאלה קטנים.
הכל הכל בכלבו.
את הנוצה לא מצאתי,
אבל יצאתי עם פנטזיות הרבה הרבה יותר שוות.
וזה אפילו לא עלה שקל.