ספלאש.
מים קופצים לכל מקום.
עוד מישהו קפץ לבריכה.
קפיצת ראש.
במקום להיכנס ראש בקיר, נכנס ראש במים.
ושישפריץ. מה אכפת?
אני בשלי.
נח ומהרהר בבריכה.
אני במים.
לוקח נשימה וצולל.
צולל ומגיע לספייס.
ככה נראה סאב ספייס?
ככה אני מדמיין אותו.
שקט, עוטף, ואני מרחף בתוכו בלי משקל.
כשאני אהיה גדול, אני חייב בריכה בבית.
אפילו קטנה.
אחת כזאת שאוכל לצלול לתוכה ולהיעלם.
להיעלם לתוך עצמי וסוף סוף לשמוע.
ולהקשיב.
בלי כל הרעש שבחוץ.
המחשבות נודדות עם האדוות שעוברות על גופי.
מצאתי נקודה. אחת כזאת שיש בה משאבה שדוחפת מים.
כזאת שמרגישים בה את הזרם יוצא.
והתמקמתי בדיוק ככה שהבועות עלו במעלה גופי.
עברו בעדינות על עורי.
זה היה נעים מאוד.
כמו ליטוף של המים.
עולה מלמטה למעלה.
מרגיע, נעים, עוטף.
רך.
בלתי פוסק…
אבל גם החולצה שלי עולה למעלה.
מתעקשת לצוף.
ואני נאבק איתה.
תשארי כבר למטה.
את צריכה להסתיר את הצלקות!
אני לא מוריד חולצה בבריכה.
תמיד איתה. שלא יראו.
לא רוצה ולא צריך שיסתכלו וינסו להבין.
מה פשר הצלקות האלה בחזה?
סביר שהרוב לא מכירים ואפילו לא יחשבו.
אבל גם אם זה יעורר מבט. זה יותר מדי.
אבל עזוב מאבק,
עזוב חולצה,
עזוב מציאות.
תתרכז בבועות הנעימות.
ואני נודד במחשבות.
והפנטזיה צפה לה מהמעמקים…
אני בבריכה.
וזה רק אנחנו.
למרות שכולם מסביב אף אחד לא רואה ולא יודע.
שאתה שולט ואתה מחליט.
ואני כנוע וצייתן.
המים קרים.
קרים בטירוף.
אבל אני איתך, אני שלך.
אתה לוחש לי באוזן: ״תכניס״.
ואני מכניס את הרגל.
וקר לי כל כך.
אבל אני מציית.
ואתה מלטף לי את הגב.
ומשפריץ עליי מים קרים.
וסוף סוף אחרי נצח,
אתה מרשה לי. ״תוציא״.
ואני מוציא את הרגל.
ויושב איתך על שפת הבריכה.
לוגמים בירה. אולי אתה בקטע של יין.
אדום. חזק. צורב.
״עכשיו, 2 רגליים״.
אתה אומר
ואני מציית,
כמובן.
וקר לי!
אבל זה מענג.
כי זה איתך ובשבילך.
אני שלך.
אתה נכנס לבריכה.
אתה חזק.
לך לא מפריע הקור.
לא מזיז.
אתה בא מולי ושם את המרפקים על הברכיים שלי.
מסתכל עליי ואני עליך.
בעיניים, שלרגע קצר אתה מוריד.
לחלקיק שנייה ממש.
אבל זה מספיק לי.
אני מבין מה אתה מסמן.
מה אתה מזכיר לי.
איפה שהבטן מתחברת לרגליים.
כל מה שביניהם.
כל זה שלך.
וזה מרטיב אותי.
אתה ממשיך לשים עליי מהמים הקרים.
לאט ובנחת. שופך אותם על הירכיים שלי.
וקר כל כך שכואב.
וכואב כל כך שמענג.
אתה רוצה להמשיך.
אתה שואל אותי אם אני רוצה להיכנס.
אני מהנהן שלא.
אתה מחייך.
״אז אתה תיכנס. אני אסמן לך מתי״.
ואנחנו מסתכלים בעיניים.
אתה בשלי ואני בשלך. לא זזים.
אני מחכה לסימן. ומחכה.
ועוברות הדקות.
ואתה עדיין מחייך.
וממשיך לשפוך עליי מים קרים.
עם היד, על הירכיים.
ואני יודע שכשהסימן יגיע אני נכנס כולי לבריכה.
אכניס את כל הגוף לקור מקפיא שאני לא מוכן אליו.
אבל אתה תסמן ואני אציית.
ואנחנו מחוברים בעיניים.
ואז זה מגיע.
אתה מוריד מעט את הראש,
הנהון קל שבקלים.
מסמן לי כן עם הראש.
מבחוץ לא יראו ולא ידעו.
וגם אם כן לא יבינו.
אבל לי הסימן ברור כשמש.
אני זורק את עצמי פנימה.
וצולל.
והנה אני בספייס.
אני בסאב ספייס.
והשקט.
והרוגע.
אתה שם את היד שלך על הראש שלי.
ואני מבין.
אתה תחליט לי.
אתה תגיד לי מתי לצאת.
תנשום עמוק.
זה יקח זמן.
אני שומר אוויר.
ומנסה להירגע.
ונשאב וצולל לחוסר הוודאות.
האוויר יגיע. אבל מתי?
ועוברות השניות.
ואני מתחיל להשתמש בשאריות האוויר שכבר יש לי.
אבל אני לא נלחץ.
אני סומך עליך.
אני שלך.
ואתה עושה לי רק טוב.
אני מתאמץ לשמור על כל טיפת אוויר.
וקשה.
יותר ויותר קשה.
אני נאבק.
ממשיך להיאבק.
עד שהיד שלך שולפת אותי מהמים.
ואני מגיח לאוויר.
ואני מסתכל לך בעיניים.
אני שלך.
תודה על האוויר.
תודה על הצלילה.
תודה על הקור והכאב.
תודה.
ספלאש.
שוב מים קופצים לכל מקום.
עוד מישהו קפץ ראש.
וגם אני לא ראש בקיר.
גם אני עם ראש במים.
אתה מחליט כמה.
אתה מחליט מתי.
האוויר שלי - שלך.