זאת העבודה הכי קשה שהייתה לי.
הייתי תלמיד מצטיין בתיכון.
הייתי במלא חוגים.
הייתי הרבה שנים בצבא.
עשיתי תואר.
אני עובד בעבודה עמוסה ודורשנית (שלא הייתי מחליף לרגע).
עברתי פאקינג טרנזישן!
אבל זאת -
זאת העבודה הכי קשה שעשיתי בחיים שלי.
חודשיים לתוכה, אולי יותר, תלוי איך סופרים..
ואני מותש!
פשוט מותש!
מה זאת העבודה הזאת אתם שואלים?
רוצים לוודא שלעולם לא תתקרבו אליה?
תתרחקו כמו מאש…
אז צר לי לבשר.
סיכוי טוב שאין לכם איך להתחמק.
שלמרות הכל - אתם, גם אתם, כולנו, נבחר לעבוד בה.
והעבודה הזאת היא לחפש זוגיות.
למה עבודה?
כי זה ממש, ממש, קשה.
וזה דורש השקעה.
וזה דורש לעבור דרך.
אז אני באינסוף אפליקציות.
אני מעדכן פרופילים.
אני מעלה תמונות.
אני שולח הודעות.
אני מחליק ימינה, מחליק שמאלה.
ואני מחליק ומחליק.
ומחליק.
ולפעמים מחליק לתוך ייאוש שזה לעולם לא יגיע.
ולפעמים מחליק לתוך תקווה שסוף סוף מצאתי.
ומסתחרר במערבולת הרגשות שבין ייאוש לתקווה.
פחד, התרגשות, ציפייה, חשש, כעס.
ואלו רק הרגשות,
עכשיו תוסיפו מחשבות!
זה בלתי פוסק.
אבל זה שווה את זה.
בסוף אני אקבל תלוש משכורת.
אחד קבוע כזה, שאני יכול לסמוך עליו שיגיע.
שגם אחרי חודש מוצלח פחות, יגיע.
כי יש חוזה. ועובדים קשה.
אבל נשארים בתוך הדבר הזה.
והמחוייבות היא הדדית.
אני כעובד, העבודה כמה שלוקח ומה שמעניק.
כמה שממלא במשמעות.
ואני גם פה.
מנסה לשלב ולהבין איפה יחסים היררכיים נכנסים בתוך כל זה.
אני רוצה לפגוש מנהל מעליי? בוס? בוסית?
אולי עובד שיהיה כפוף לי? אחד? רבים?
מישהו/י שיהיו איתי באותו הצוות ונעבוד טוב ביחד?
או שדווקא נשלים אחד את השני ונביא יכולות משלימות כדי להשלים משימה קצה לקצה?
איך ההיררכיה הזאת תראה באופן שמיטיב איתי?
איזה היררכיה מיטיבה איתי? אם בכלל?
זה אני. מנסה הכי טוב שאני יכול.
ואני ממש ממש מחכה שזה ישתלם לי.
זה ישתלם לי.
אני מאמין בזה, כי כבר בדרך הרווחתי.
אז אני ממשיך לעבוד.
וממשיך להצטיין.
אני באמת עובד מצטיין.