דיסקליימר: זה עומד להיות אחד הבלוגים הכי חשופים שלי. לא מיני ולא פנטזיה, רק שיתוף שמגיע מנקודה רגישה אצלי. אבקש לא לשפוט❤️
כשהייתי צעירה יותר הייתי מאורסת. היא הייתה גדולה ממני בפער מוזר ואני עוד הייתי קטינה. הבטחנו אחת לשנייה שנחכה. נחכה שאגדל.
קשר מיוחד וקרוב עם פגם משמעותי שבחרנו להתעלם ממנו. אנחנו כנגד העולם. היינו ביחד שנתיים. הכרנו כשהתחלתי את התואר, היא הייתה מתרגלת פרטית באוניברסיטה. ראיתי בה כל מה שרציתי, ממש את כל הרשימה. והיא ראתה בי העולם שלה, וגרמה לי להרגיש ככה.
אחרי שנתיים יחד, וסיום התואר שלה, הושיבה אותי הגברת המדוברת לשיחה חשובה שבה היא מספרת לי שהיא רוצה ללמוד בחו"ל, רחוק רחוק, ושהיא רוצה שאעבור איתה מעבר לים. לעזוב הכל, ולעבור. איתה. רחוק רחוק. אני. איתה. ביחד.
אחרי בכי והיסטריה והסברים שאני לא יכולה לעזוב הכל ולנסוע, המשפחה שלי כאן, אמא שלי סיעודית, הלימודים שלי, החברים, החיים שלי. אני לא יכולה לקום וללכת ככה. היא הבטיחה שזה עוד רחוק ואין מה להילחץ ושעוד יש לנו להתחתן. טירוף. חתונה. אשכרה.
אחרי שבוע הקשר איתה נותק. נעלמה כלא הייתה. אין שיחות, אין הודעות, המשפחה שלה אומרים לי שאין להם מושג מה איתה. פשוט פוף.
להגיד שזה שבר אותי יהיה בלשון המעטה. זה ריסק אותי. התחלתי להטיל ספק בהכל. בסביבה שלי שמא תעזוב אותי גם. עזבתי את הבית בעצמי והתחלתי את כל החיים שלי מחדש. למדתי לסמוך מחדש, להילחם באמת על מה ששלי ולא להיות פסיבית בתסריט החיים שלי.
זה דובק בי, הפחד להיעזב בפתאומיות. הפחד להיות אופציה ב אחרי כל דבר. בתקופות ישנות וחשוכות יותר הייתי עושה הכל כדי להיות הכי הכי מושלמת למי שמולי כדי שלא יוכל שלא לראות בי אופציה א', גם כשהאופציות לא היו משיקות. בין משפחה לחברים לזוגיות לעבודה, תמיד אני אהיה אופציה א'.
היום אני שונה. עברתי תהליך עם עצמי. אני אני יותר. חזקה יותר (לפעמים), קשובה יותר לעצמי, אמיתית וכנה יותר לעצמי ולסביבה שלי.
האמת תמיד מלווה בכאב, גם כשאמיתית עם עצמי, זה כואב. ותמיד יש בי פחד שמשהו אמיתי וחזק מגיע אליי. הפחד שכל האמת הזו תתפוצץ לי בפנים במהירות שיא ותשאיר אותי חשופה ופגיעה כמו קצה עצבים חשוף ומדמם.
הלוואי ויום אחד אהיה מספיק חזקה לקבל גם את הריאליזם שבלהיות אופציה ב', וגם את האהבה שמגיעה עם להיות אופציה א'. בלי פחד, ככה, נקי נקי. אמיתי ושלי לנצח..