החופש לחפש

הוא מולי.

רועד, פוחד, ירא, מאוהב, צמא, חווה, משתוקק.

אני רואה הכול. מרגישה הכול.

אני לא נוגעת בו. לא עכשיו.

המבט שלי חודר דרך שכבות ההגנה שהוא עדיין מנסה לשמור עליהן, דרך השקט המדומה שהוא עוטף בו את עצמו.

הוא יודע שזה חסר טעם. שאני מפרקת אותו כבר עכשיו, בלי מילים, בלי מגע.

כל נשימה שלו מספרת לי מי הוא. כל רעד קליל באצבעותיו. כל ניסיון להחזיק את עצמו יציב.

הוא עומד מולי חשוף, גם אם עדיין לבוש

זקוף, נוטף, הכתם על מכנסיו גדל.

אני רואה את הלב שלו דופק מהר יותר, את הדילמה הפנימית להחזיק מעמד או להישבר כבר עכשיו?

אני משחקת על החוט הדק שבין פחד לרצון בלתי נשלט לרצות אותי.

אני רואה את ההשתוקקות בעיניו, את התשוקה להיבלע, להיעלם בתוכי, לתת לי לקחת הכול.

והוא יודע

אני אקח. אבל רק בקצב שלי.

“עוד לא,” אני לוחשת, והנשימה שלו נעתקת.

הוא שלי.

וזה רק מתחיל.