החופש לחפש

הטעם שלו על שפתי.

עקבותיו נצרבים בי, נספגים בלשון, מתמוססים לתוך נשימה חמה.

מליחות קלה של עור מתוח.

עקצוץ מתוח של פחד וכמיהה.

רמז למשהו עמוק יותר, שאי אפשר להגדיר רק לטעום, להרגיש, לדעת.

אני סוגרת עליו שפתיים, איטי, מכוון, נותנת לו להבין שאין דרך חזרה. 

יונקת, שואבת, שורטת, עוצרת, 

הוא משתהה לרגע- רועד, נכנע, משתוקק.

הוא שלי. בטעם, במגע, בנשימה.

שותה אותו עד תום, עד הטיפה האחרונה והטעם… הטעם. 

צורבת זכרון  

וזה רק הרגע הראשון.