יש בקרים שמתעוררת עם מיליון שאלות
יש בקרים שיש לי את כל התשובות
אבל הבוקר בזה הוא רק שאלות
שבאות ,הולכות, תמיד מפלחות.
מה קורה בי כשאני לא יודעת לעצור?
כשמילים מגמירות אותי סתם כך באמצע היום?
מה אם הפחדים הכי עמוקים שלי הם גם הפנטזיות הכי רטובות שלי?
מה קורה כשאני חייבת לגעת בעצמי, לא כדי לגמור , רק כדי להרגיש שאני חיה?
איך זה שכאב ותשוקה הם החברים הכי טובים בי?
האם זה נורמלי להרגיש עונג שורף וצורב ללא שום מגע?
מה אם הגבולות שלי לא קבועים? מה אם הם גמישים, נוזלים, בועטים ואין לי כוונה לעצור אותם?
מה יקרה אם אגיד בקול רם את כל מה שחי בי?
אם לא אלחש אלא אצרח: אני רעבה. אני חרמנית. אני זקוקה.
מה אם אני בכלל לא יודעת מה אני רוצה יותר — חיבוק, סטירה או שיר הלל?
למה אני נרטבת דווקא כשאני לא אמורה?
מה אם הדמיון שלי מסוכן מדי למי שלא מעז?
מה קורה אם אתן לעצמי לכתוב הכל, בלי סינון, בלי צנזורה?
ואם כל השאלות — הן כבר התשובה?