שבת בבוקר.
אני יושבת עם הקפה במרפסת, השמש עוד רכה והעולם מתעורר לאט.
בתוכי עולות מחשבות על ״פעם ראשונה״ — על עיצוב, על צריבת תודעה, על הכרת תודה.
כמה קסום זה, אני חושבת, שהפעם הראשונה יכולה להיות מתנה. לא רק רגע שחולף, אלא סימן עדין שנחרט, זיכרון שמרפא ומאפשר.
פעם ראשונה טובה לא רק מותירה זיכרון.
היא שותלת זרע.
עמוק בבשר, עמוק בנפש, במקום שבו מילים לא מגיעות.
היא מלמדת את הגוף: אפשר להרגיש אחרת.
מלמדת את הלב: אפשר להאמין אחרת.
מלמדת את הנשימה: יש חיים מלאים יותר ממה שהכרתי.
להוליך מישהו בפעם הראשונה זה חסד.
זו שליחות רכה ומדויקת.
יכולת לדעת שהיד שמחזיקה – משאירה חותם שלא יימחק.
שהמבט, המגע, המילים, יכתבו סיפור חדש במקום שפחד או כאב אולי שלטו בו קודם.
פעם ראשונה טובה, אמיתית, רכה ויציבה, היא כמו זריעת אדמה חדשה.
רגע שבו משהו מתחת לפני השטח מתחיל לנשום, לבעבע, לבקש לצמוח.
נוגעים במשהו לא מרוסן, ראשוני, שמזכיר לגוף שהחיים הם אפשרות מתחדשת.
יש משהו כמעט מקודש בללוות מישהו בפעם הראשונה שלו.
להיות העיניים שרואות אותו, היד שמחזיקה אותו, הלב שמרגיע את הדופק המתרגש.
לדעת שהוא יישא את הרגע הזה איתו, לנצח.
ואני שותה עוד שלוק מהקפה החמים שלי וחושבת:
איזה חסד זה, לדעת להעניק פעם ראשונה כזו.
ואיזו זכות זו, לדעת לקבל אחת.