1 בלילה.
אני שוכבת בסלון, עייפה עד כאב, אבל רחוקה מאוד משינה.
הגוף שלי דואב, הראש פועם , מרגישה את המיגרנה חותכת אותי . משהו מבקש לפרוץ ואני לא מצליחה להבין מה.
מצד אחד שמחה לחזור לשגרה, לנשום שוב אוויר רגיל אחרי כל הלחץ והחגיגות.
מצד שני , כאילו משהו בי מתעקש להישאר עוד רגע בחוסר השקט, להתבוסס בו, להתרסק עליו ובתוכו.
אני מרגישה איך הדופק עולה, לאט.
איך בין כאב הראש לגוף השרוע, מתחיל לרעוד בי צורך אחר.
לא מנומס, פרוע, גולמי .
הראש רוצה שקט.
הגוף רוצה רעש.
אני מנסה לעצור את זה.
לכפות על עצמי מנוחה.
אבל כמו גחל לוחש שנחבא מתחת לערמת אפר, החום לא באמת נכבה.
אני מתפתלת מתחת לשמיכה.
אני מרגישה איך כל נים וכל שריר צורחים למגע אבל לא סתם מגע. משהו חד וגס יותר!
אני לוחשת לעצמי בלי קול:
״קחי אותי. תשברי אותי קצת״
הגוף שלי לא רוצה עכשיו עדינות.
הוא רוצה שיפשטו ממנו את הכאב עם שיניים, עם ציפורניים, עם ידיים חזקות.
הוא רוצה להתפרק , הוא רוצה להיזרק.
אני רוצה ליפול ולהיבלע.
מישהו שיחזיק חזק, יכוון, יפלח אותי עד שהפחד יתמסמס לעונג חרוך.
אני עוצמת עיניים חזק יותר, כאילו מנסה לכלוא את הרגש הזה שלא יתפוצץ החוצה מוקדם מדי.
אבל אין דרך לעצור. אין דרך להאט.
הגוף שלי בוגד בי לטובה.
הוא שותת צורך, הוא בוער.
כבר אין מסיכות, אין חומות, אין חיוכים יפים.
אני עירומה גם כשאני לבושה.
כל נים חשוף. כל עצב נמתח.
אני רוצה להיקרע, לצעוק בשקט.
לשחרר אנחה שתרעיד את כל הלילה הזה, שתרעיד אותי עד הסוף.
הלב שלי דופק כמו תוף מלחמה.
העור שלי מתוח כמו מיתר שרוצה להיקרע מהצליל הנכון.
אני מדמיינת ידיים.
חזקות. לא מרחמות. יודעות בדיוק מה הן עושות.
ידיים שלא מתלבטות, שלא מתנצלוֹת.
ידיים שלוקחות , שמורידות ממני שכבות, לא של בד אלא של עור, של פחדים, של זכרונות כבדים.
אני נושמת. אני מתנשפת. אני מחכה.
מחכה להימס כמו חמאה חמה על להבת תשוקה.
מחכה להרגיש את הבשר שלי מבעבע בעונג עמוק, בלי שום דבר להחזיק בו.
מחכה להיאסף לחיבוק שלא שואל שאלות.
מחכה להישבר כדי להיבנות מחדש.
להימעך לתוך הספה, לתוך עצמי, לתוך הלילה.
להתמוסס לתוך הרצון הכי פשוט:
להיות רק גוף, לב פועם תחת משקל התשוקה.
♥️♥️♥️