כבר כמה ימים שהמילים לא יוצאות.
לא מתוך מחנק, אלא מתוך ידיעה שמשהו חדש מבקש להיוולד.
אז אני חוזרת אל הבסיס. אל הגוף.
סיפורי גופים – כך אני קוראת למבט החדש הזה.
לגלות כל איבר מחדש. את מה שהוא יודע, את מה שהוא זוכר, את מה שהוא מספר בלי מילים.
היום – כפות הידיים.
כפות הידיים שלי הן סיפור שלם.
מביטה בהן עכשיו, ממש עכשיו ובתוכן צרוב זיכרון של מגע ראשון, של אחיזה ושל שחרור.
האצבעות הן כמו שפתיים שמגששות בעולם, שלומדות את המרקם של אהבה, כאב, תשוקה.
קצות הציפורניים הארוכות שלי עדות לשובל שהשארתי על גופים אחרים ועל גופי שלי.
כפות הידיים שלי יודעות לאחוז חזק ולא לשחרר,
יודעות גם ללטף בלי שיבחינו, לרפרף ברכות על עור זרים וקרובים כאחד.
כפות הידיים שלי הן מזכרות חיות לכל מה שהיה .
לפני שהלב מדבר, לפני שהמילים יוצאות הן כבר אמרו הכל.
לעשות אהבה עם הידיים, לדבר איתן שיחות שלמות ,
כמה עונג הן נושאות בתוכן ומביאות.
כפות הידיים הן רק שער הכניסה
לפני שהשפתיים נצמדות, לפני שהירכיים נפתחות,
כפות הידיים כבר יודעות – להבטיח, להזמין, לדרוש, להבטיח שוב.
אני יודעת שבפעם הבאה… אגלוש עמוק יותר.
אל גופים אחרים. אל מקומות רכים, חשופים, מבעבעים.
המסע רק התחיל.
אני מתכוונת להפשיט את הגוף לאט, איבר אחר איבר
אל הסיפורים שמתפתלים מתחת לעור.
כפות הידיים הן רק ההתחלה.
כל איבר נושא איתו זיכרונות, תשוקות, הבטחות.
אצבעות, צוואר, שפתיים פנימיות, עור שנמתח ונמס
אני אכנס אליהם בעדינות, אגשש, אנשוף עליהם מילים,
אפשיט אותם, אגרום להם להחסיר פעימה.
אכתוב אותם לא רק במילים — אלא בתחושה. בבערה.
אצבעות ננעצות, שפתיים נסדקות, דגדגן רועד, פי טבעת מתכווץ, צוואר נשמט בהכנעה
כל נקודה הופכת להיות כתב סתרים סודי שראוי להתגלות.
אני אכתוב בדם, בזיעה, באנחות חנוקות,
אחצוב מהמגע סודות שלא נאמרו.
עד שלא יוותר דבר חוץ מגוף פתוח ופועם בחיות.