העורף שלי הוא כפתור סודי.
כשנוגעים בו נכון, בלחיצה המדויקת, כל המערכת נדלקת.
לפעמים זו רק נשיפה קלה, או מבט ממוקד מאחור – והעור כולו נעשה דרוך, מחושמל, ממתין.
הוא לא צריך לראות. הוא רק מרגיש.
מרגיש הכל.
יש בו משהו ראשוני, כמעט חייתי.
לתת למישהו גישה לעורף שלי, פירושו להסיר מגננות ולחשוף אותי.
העורף הוא גם גבול. נקודת חיבור בין הפנים לעורף של העולם.
הוא שייך לאחור, למה שלא נראה ולכן יש בו משהו כל כך פגיע, כל כך שייך לאמון.
במרחבים האלו, העורף הוא מקום מקודש.
ממנו אפשר להוביל ,לאיים, ללטף, לאחוז.
אפשר לסמן גבול או למחוק אותו.
כשהעורף שלי בידיים הנכונות, אני לא שייכת לעצמי.
אני מתמסרת.
במבט אחורה. בליטוף. באחיזה אחת שקטה!
אבל יש גם עורף אחר.
העורף שאני מביטה עליו מלמעלה.
העורף שאני אוחזת בו ביד אחת שקטה ומצמידה לרצפה, לקיר, ללב שלי.
העורף שאני שולחת אליו נשיפה ארוכה לפני שאני לוחשת פקודה.
העורף שמתקמר כשהוא מרגיש אותי מתקרבת לאט, בולעת אותו בשקט.
יש ריגוש עצום בלהיות זו שמפעילה את הכפתור הסודי.
לראות את הצמרמורת מטפסת כמו גל, להבין שזה לא רק גוף
זו תודעה שנכבשת לי בידיים.
יש משהו מחרמן עד כאב בידיעה שהרעד הזה שייך לי.
שאני, ברפרוף אחד, בנשיכה, באחיזה – הפעלתי מערכת שלמה.
העורף, משני הצדדים שלו, הוא שער.
לשליטה, להגשה, להובלה.
ואני אוהבת אותו במיוחד כי הוא לא צועק.
הוא לוחש.
והלחש הזה חודר עמוק.