לילות פחות בוערים
לאט לאט שמתי לב.
כבר כמה לילות שאין בי את הרעב הרגיל.
אני לא נוגעת בעצמי, לא בוערת, לא משתוקקת כמו שהגוף שלי רגיל להשתוקק.
וזה מוזר לי. מוזר כמו געגוע לדבר שעדיין קיים, רק שקט פתאום.
ואז זה עולה שוב… אני לא מינית. פשוט לא.
לא בוער בי, לא מסקרן אותי, לא נוגע בי.
אני לא מפנטזת, לא מתגעגעת, לא רוצה.
זה מוזר כי המיניות שלי היא חלק בלתי נפרד ממני.
לא תוספת. לא תבלין.
בסיס. אדמה.
והיא נרדמה.
כמו חיה שמתחפרת עמוק ולא עונה לקריאה
וכשהכל שקט שומעת את הדיאלוג בין הקולות בתוכי
הקול הראשון שבי נבהל
מה זה אומר?
איבדתי את זה?
אני פחות מחוברת?
אולי קרה לי משהו?
הקול השני לוחש
לא הכל צריך לבעור כל הזמן.
אולי זה זמן התכנסות, שקט בין הגלים.
השלישי צוחק בעדינות
כמו לנשום אחרי ריצה, כמו לנוח רגע מהעונג כדי לדעת כמה הוא חסר כשהוא נרגע.
ואני באמצע, בלי פילטרים ובלי תירוצים. שוכבת בלילה על הספה בלי תחתונים ועדיין לא בא לי. לא נדלקת. לא נרטבת.
מה לעזאזל קורה לי?
זו אני? האשה שכותבת על גוף ובוערת כל הזמן?
היא הלכה לישון? מתה רגע?
או שהיא רק מסתתרת לי בפנים, מחכה שאעזוב אותה בשקט, בלי לחפש בה תשובות?
אני לא נבהלת.
רק סקרנית.
אולי זו רק פאזה.
אולי זו מנוחה זמנית מהאש,
כדי שתבער שוב — חזק יותר, מדויק יותר, עם מי שראוי לה.
או סתם עם עצמי.
כשיתחשק.
כשאחזור.