לא כתבתי כבר חודשיים .
נשמתי, החזקתי מרחבים, אהבתי, ליוויתי.
אבל המילים שבי שתקו.
והנה עכשיו, דווקא עכשיו, כשהשמיים בוערים, כשהפחד זורם ברחובות, כשכולנו במצב הישרדות
אני בוערת מבפנים.
לא מחרדה.
לא מדאגה.
ממשהו אחר.
אני רותחת.
אני משתוקקת.
אני נרטבת כולי רק מהמחשבה על זה.
הגוף שלי מתוח, שופע, מלא חיים.
הפטמות שלי מזדקרות .
הכוס שלי פועם על בסיס יומיומי .
המוח שלי בונה סצנות של שליטה, של כאב, של כיבוש מרצון
בזמן שהעולם סביבי נלחם על הישרדות.
אני מדמיינת רצועה.
קולר.
ברכיים כואבות מרוב מסירה.
עיניים מכוסות.
לחישות מלוכלכות.
יד על הגרון חונקת בחוזקה , מזכירה , חיה, נושמת, מרגישה.
הגוף שלי מתוח, שופע, מלא חיים.
אני שואלת את עצמי – איך זה יכול להיות?
איך הגוף שלי בוחר דווקא עכשיו לרצות יותר, לבעור יותר, לרטוט?
ואז אני מבינה:
זו התשובה הכי חיה שלי למוות.
זו הדרך שלי להגיד:
אני פה. עם דם, עם חום, עם דגדגן שדורש מגע, עם לב שצורח: אל תכבו אותי.
זו לא סטייה. זו לא בריחה.
זו התעקשות לחיות.
זו התשוקה שמסרבת להיכנע לאדמה חרוכה.
ולא, אני לא מתביישת בזה.
אני לא מתנצלת על הרצון להיות כלבה קטנה על 4 במיטה אחרי יום של מלחמה.
לא מתביישת לחלום על שוט, על צרחות עונג, על דמעות של שחרור.
אני לא בורחת אני פוגשת.
את הפחד, את הצורך, את עצמי.
ואולי גם אתם מרגישים ככה.
את הלב שמתפצל
בין הכאב הקולקטיבי של העם ללהט הפרטי של הגוף.
בין האימה של המציאות לפנטזיות שלא מרפות.
אז אני אומרת: זה לא סותר. זה אנושי. זה נשי. זה אמיתי.
ואני כותבת שוב. סוף סוף.
כי אני לא יכולה לא לכתוב כשאני כל כך חיה.
כי זה מתפרץ.
כמו רטיבות פתאומית אחרי נגיעה אחת מדויקת.
כמו צעקה שקורעת שקט מתוח.
כמו סטירה חזקה ששורפת עור מזיע וחלק.
כותבת בשבילי.
כותבת בשבילך.
כותבת בשביל האישה שמתחבאת מתחת למדים הפנימיים של “אני חייבת לתפקד”.
כותבת כדי לזכור:
התשוקה היא לא אויב. היא צורת חיים.
גם בזמן מלחמה