החופש לחפש

יום ולילה מתהפכים לי.

בשבוע האחרון הגוף שלי החליט שהלילה זה הזמן הכי טוב להיות ערה.

אני לא מדברת על נדודי שינה מתוחכמים, כאלה שלוקחים ספר ליד או עושים מדיטציה.

אני מדברת על טירוף. מוח ערני, גוף דרוך.

מתהפכת מצד לצד. עושה קפה בארבע.

ואז הבוקר מגיע, ופתאום… נרדמת.

כמו תינוקת אחרי בכי.

לא ברור לי מי אני הופכת להיות בלילות האלה? 

מה הגוף שלי מנסה לספר לי,

כששינה היא כבר לא שינה,

והיום – הוא סתם מין עייפות שנמרחת?

מותשת