עשיתי היום פיגמנט לשפתיים.
מחט דקיקה, חורטת, רוקדת , מתעקשת,
3.5 שעות היא עברה על העור הכי רגיש שלי
כל נגיעה שלה הייתה כמו נשיקה חדה מבפנים,
כזאת שלא מבקשת רשות, רק מסמנת את עצמה בי.
כשהיא עברה על הקצה התחתון,
המקום הרך, הרטוב,
הרגשתי איך הגוף שלי מגיב בלי לשאול אותי.
נשימה נעצרת, אגן מתכווץ קלות,
רעד קטן שלא קשור בכלל לצבע.
ולמרות האלחוש זה כאב , כאב מאד
כי האיזור הזה דק ורגיש ויש כאב שמכווץ,
ויש כאב שפותח.
זה היה מהסוג השני.
בכל מעבר איטי של המחט,
הרגשתי איך משהו בי מסתנכרן
כאילו היא יודעת בדיוק איפה ללחוץ,
כמה לרחף עם המכשיר וכמה להעמיק את החדירה לעור ,
איפה להשאיר אותי תלויה בין “די” ל“עוד”.
זה מוזר ולא מוזר כמה כאב יכול להיות מדויק.
איך הוא מצליח לעצור את כל הרעשים בראש,
למסגר את העולם לרגע אחד צר וצבעוני
שפתיים, מחט, נשימה.
בכל פעם שהיא עברה על הקצה,
בדיוק איפה שהעור דק כמו נייר,
עלה בי גל קטן של צמרמורת.
לא של סבל אלא של עוררות.
יש כאב שבהתחלה את רוצה לברוח ממנו,
אבל אם את נשארת, מספיק שנייה אחת נוספת
הוא נפתח, נהיה מעניין. מאפשר לטייל בתוכו,
ופתאום זה כבר לא היה טיפול אסתטי.
זה מסע פנימי .
כי שפתיים הן אזור אינטימי,
אולי הכי אינטימי שיש בפנים,
מה שתפס אותי הייתה התחושה
שאני מאפשרת למחט לעשות מה שרק אני בדרך כלל עושה לאחרים: לבדוק גבולות. לגלות איפה בדיוק מתחיל ה”כואב”
ואיפה הוא כבר הופך ל”אל תפסיקי”.
בכל מעבר שלה,
בכל שרטוט איטי על העור הדק,
מצאתי את עצמי מנתחת את הגוף שלי
כמו שאני מנתחת אחרים כשהם מתפתלים תחת הידיים שלי.
איפה אני נפתחת.
איפה אני נסגרת.
מה גורם לי לעצור נשימה,
ומה גורם לי לרצות ללחוץ עוד טיפה פנימה.
ופתאום עלה לי חיוך קטן, פנימי:
אני רגילה להיות זו שמחזיקה את הקצב,
שמזהה את הרעד הקטן הזה אצל מישהו אחר
אומרת בלחש יציב:
“שם. בדיוק שם!! תני לי עוד מזה״