יש מקום אחד מיוחד בגוף הגברי
שפשוט אוהבת!
שתמיד מסגיר את האמת שלו
ואני חוזרת אליו שוב ושוב
לפגיעות הטהורה שהוא נושא
אזור טעון,פגיע,חשוף,
וכל כך עמוק מבחינת האנרגיה שהוא מחזיק.
הצמד הזה תמיד מזכיר לי
כמה מורכב המרחב של גבר יכול להיות
כמה כוח מונח שם,
וכמה עדינות הוא דורש כדי לשרוד.
זה המקום שבו העוצמה שלו
והשבריריות שלו
יושבות זו ליד זו,
נוגעות, מחליפות תדרים,
אולי זו הסיבה שאני מוצאת בהן משהו
שאי אפשר להתעלם ממנו.
יש בהן אמת.
אמת פנימית, כמעט ילדותית,
שאומרת: ״תחזיקי בי״, ״תלטפי ותעניקי לשון, מגע, ערסול, ליטוף,
כאן אני צריך להיות מוחזק.
כאן אני מבקש רכות.
זה מרתק אותי:
איך חלק כל כך קטן בגוף
יכול להחזיק בתוכו
סיפור שלם על גבריות
פחד, עוצמה, רגישות, רצון עמוק להרגיש בטוח דווקא במקום הכי פגיע פיזית.
כשאני חושבת על זה,
אני מבינה ששם למטה
אולי נמצא הדיאלוג הכי יפה בין שתי איכויות גבריות:
הצד שמבקש להוביל
והצד שמבקש שיניחו עליו את היד
בקצב ובעדינות הנכונה.
לא כדי לשלוט.
לא כדי להכאיב.
לא כדי “לעשות משהו”.
רק כדי לומר ללא מילים:
אני רואה אותך.
בדיוק כאן.
בדיוק במקום שבו אתה הכי אתה.
כמה אני אוהבת אשכים!