החופש לחפש

לפעמים נדמה לי שאנחנו לא באמת רואים את העולם.

אנחנו ממששים אותו.

עוד לפני שאנחנו יודעים לדבר, הגוף כבר אוסף מידע. 

לומד ובונה ארכיון מרקמים.

רכות ,חספוס, חום , קור , לחות

עוד לפני שמבט או מילים נכנסות לתמונה, הגוף כבר יודע להבחין.

הוא מתאהב במרקמים.

לפני שאנו יודעים להסביר מה אנחנו מרגישים, אנחנו כבר שולחים יד.

תינוק לא חוקר את העולם דרך העיניים.

הוא חוקר אותו דרך הגוף.

הוא ממשש , מועך , מעביר בין האצבעות.

טועם , בודק.

כאילו הגוף שואל שוב ושוב את אותה שאלה:

מי אתה?

יש משהו כמעט קדום בסקרנות הזאת.

למה אנחנו מעבירים יד על קיר אבן עתיק?

למה אנחנו מתעכבים על קליפת עץ?

למה יש בד אחד שמרגיע אותנו, ואחר שגורם לנו להסיר אותו מיד?

למה אנחנו לא מסתפקים בלראות?

למה אנחנו רוצים להרגיש?

אני חושבת שהתשובה פשוטה.

כי הגוף לא מאמין למראה עיניים.

הוא מבקש הוכחות.

הוא רוצה לפגוש את העולם באמת.

להרגיש את המשקל שלו.

את הטמפרטורה שלו.

את ההתנגדות שלו.

את המרקם שלו.

אולי בגלל זה אני כל כך אוהבת לגעת ולמשש.

כי יש דברים שחייבים לעבור דרך קצות האצבעות 

ידיעות שמתחילות במגע הקדום של העור עם העולם