יש לילות שבהם העולם לוחש.
ויש לילות שבהם הוא שותק.
הלילה הזה שייך לסוג השני.
אני שוכבת במצפה רמון ומרימה את הראש.
השמיים עמוסים בכוכבים עד שקשה להבין איך אנחנו מצליחים לחיות את רוב חיינו מבלי לראות אותם.
לפני כמה שעות חיפשתי רק צל.
השמש הייתה חסרת רחמים.
האוויר עמד.
האדמה בערה.
עכשיו הקור חודר דרך כל שכבה שלבשתי.
אותה אדמה.
אותם שמיים.
שתי קצוות שחיים בשלום זה לצד זה.
המדבר לא מתנצל על הסתירות שלו.
הוא לא מנסה להיות עקבי.
ביום הוא מלמד את הגוף מהו שרב.
ובלילה הוא מזכיר לו מהו קור.
אין הסברים.
אין פשרות.
רק אמת.
אני אוהבת את הכנות הזאת.
אנחנו מבלים חיים שלמים בניסיון ליישר קצוות.
להחליט מי אנחנו.
להגדיר את עצמנו.
המדבר לא עושה את זה.
הוא פשוט מחזיק את הכול.
את השמש ואת הירח.
את החום ואת הקור.
את הדממה ואת הרוח.
אני ממשיכה להביט למעלה.
יש לילות בהם התפקיד שלי הוא לא להבין אלא רק להיות שקטה כדי לראות!